גילוי נאות. אני ממש אוהב את מה ש-TREE עושים כבר הרבה זמן. עוד מהמרתף החשוך והמעושן של הפאב בפקולטה לחקלאות ברחובות שם ראיתי אותם לראשונה. שנה א' ללימודים ואותו מרתף/פאב מארח הופעות, בחלק מהמקרים חינמיות, כמו ההופעה נטולת הדיסטנס של TREE.
כל כך נטולת דיסטנס שאני זוכר אנשים כמעט יושבים על המגברים, ומי שישב בקצה הבר בעצם היה חצי מטר מהסולן. המקום היה קטן ועמוס באנשים ובאווירה הנכונה כשארבעת המוזיקאים נתנו סט רוקיסטי פסיכדלי מהפנט, שהקהל וביניהם אני, לא רצינו שיגמר. בסוף ההופעה קניתי בסכום סמלי את האי.פי שלהם שהפך מאז להיות תושב קבוע בכל מכשיר מוזיקה שהיה ברשותי. כשיצא האלבום הראשון גם אותו קניתי ועכשיו את האלבום השני, מה שמחזיר אותי לעניין שלשמו התכנסנו.
שמונה קטעים, שישה מתוכם מתחת לארבע דקות, מזכירים לי במשהו את הפסיכדליה המתומצתת של Moby Grape אי שם בסיקסטיז, רק הרבה יותר דרמטית, תיאטרלית משהו. שני השירים האחרונים הם בעיני הפיק של האלבום. כל מה שאני אוהב ב-TREE, הפסיכדליה, הג'אם משולח הרסן אבל כזה שגם יודע לחזור לנקודה שממנה הוא התחיל, נמצאים שם.
הקטע הפותח – Ten Past Nine, מיד מושך את המאזין לתוך קצב סוחף וקלידים דרמטיים, מתאר את תסכולו של האדם העובד התוהה אם זו מטרת חייו היחידה. מיד אחריו Hundred Tears, שהדרך הטובה ביותר לתאר אותו הוא שילוב בין פינק פלויד לבום פם. כנראה מהדברים הנהדרים שיכולים לקרות בעיקר פה.
שני הסינגלים ששוחררו, Travel Light ו-You Took Me נתנו תחושה ש- TREE שינו כיוון מהדיסק הראשון, ומתכוונים להוציא אלבום אקוסטי יותר. אז אמנם האלבום הנוכחי שונה מקודמו; עשיר יותר, מגוון יותר ומוכיח שהם יודעים לעשות עוד כמה דברים, אבל אין ספק שהמסגרת והסאונד של TREE עדיין כאן. אותה מנהרת זמן שמביאה איתה שורשים פסיכדליים לתוך המזרח התיכון.
אז אמנם הגעתי קצת משוחד אבל TREE לדעתי שמרו על הרמה של האלבום הראשון שהיה מצויין, וגם לקחו אותנו למקומות קצת פחות צפויים. אפשר למצוא את האלבום להאזנה או לקנייה בבנדקמפ של הלהקה כמו גם את האלבום הראשון, ה- EP מ-2009 שאותי קנה ברגע, ה-7" Sunshine המצויין ואפילו בוטלגים מהופעות. מומלץ לעשות סיבוב.
COMMENTS