חנוך לוין, גרסת האינדי רוק: ציפי פישר על ההופעה של ישי קיצ'לס במזקקה בירושלים

באתי להופעה הזו עם צפיות גבוהות. לפתח ציפיות זה דבר מסוכן: לעיתים קרובות הן מובילות לאכזבה, ואז את מרגישה רע בדיעבד מכיוון שאולי היית נהנית יותר בלעדיהן. אבל במקרים מסוימים, כאשר הציפיות מתמלאות, זה מוביל למעין תחושת סיפוק, סוג של לטפוח לעצמך על השכם מכיוון שזיהית משהו מוצלח מראש. ועם התחושה שזו אכן הייתה אחת ההופעות הטובות שראיתי השנה יצאתי מההופעה של ישי קיצ'לס במזקקה בירושלים, למרות הקור החודר בחוץ. כשחושבים על זה, זה די מוזר לצאת מרוצה בהתחשב בכך שביליתי את השעה האחרונה בתוך הראש של קיצ'לס (שהשירים אצלו מייצגים זרם תודעה אסוציאטיבי) ובעקבות זאת נחשפתי לשיטפון של ניורוזות, עצבים ותובנות על כך שהחיים הם לא משהו בכלל. אבל הגאונות של קיצ'לס זה שהוא מסוגל לקחת את התיאורים האלה של חולשה אנושית ולהפוך אותם לזהב אמנותי, בדומה למלכי הבלדות האפלות טום וויטס, או ניק קייב, ועם נגיעות של הומור שחור סטייל רנדי ניומן.

לא סתם עלתה לי האסוציאציה לניומן, מכיוון שבמהלך ההופעה קיצ'לס נשאר מאחורי הפסנתר, בעוד הוא מגובה בלהקה שהיא הרכב רוק "קלאסי", תופים (שרי ויינשטיין), בס (טל גדיש) וגיטרה (גיל שפירא). אין הרבה מוזיקאים בעולם שמשלבים סאונד "רוקיסטי" בצורה כה מובהקת עם נגינה בפסנתר – הדוגמא הנוספת שעלתה לי לראש הוא בן פולדס ברגעים היותר אגרסיביים שלו, ואין כמעט כאלה בישראל (אביב גדג' למשל, שבמקרה או שלא עובד עם המפיק הנוכחי של קיצ'לס, יהוא ירון). על הבמה הקטנה של המזקקה זה גרם לכך שהגיטריסט היה בספוטלייט, ואילו קיצ'לס היה בפינה טיפה חשוכה. זה יצר חלוקת קשב קצת שונה מהאיזון הרגיל לו אנו רגילים לחוות אצל להקה.

ההופעה נפתחה עם השיר "קח את המנגינה הזאת" מתוך האי.פי החדש "ווטאבר, גבר", כאשר בפזמון שפירא שר את קולות הרקע הגבוהים שבגרסה המוקלטת עושות הנשים. זהו שיר פתיחה טוב, עם אקורד פסנתר מרשים בפתיחתו ומילים מרירות שלחלוטין מתנגדות לנעימת הבלדה הקצת מתקתקה שלו. ממשיכים ל"עשיתי טעות", הסינגל השני באי פי, ובו השורה שנתנה לאי.פי את שמו.

כאן עוברים לשירים מתוך האלבום הראשון "מוזיקה למזמוזים". הקהל מפגין בקיאות בשירים המוכרים יותר, בהחלט רואים שמדובר פה בקהל הביתי של קיצ'לס שמלווה אותו זה זמן מה (ושלא אשמע מתנשאת, גם אני יכולה להכלל בכלל אלה). אני שומעת מישהו מסנן לחברו "אתה כזה גרופי". "מאבן לאבן" ואחריו "נינג'ה אמרקאי בפריז" , ושיר הנושא "מוזיקה למזמוזים".

השיא של ההופעה מגיע עם "אתה והשטויות שלך", הסינגל הראשון באי.פי החדש. יש משהו קצת יותר דביק בשיר הזה, כיף לשיר אותו, משהו באיך שקיצ'לס לוקח לשיא את נרטיב הקורבן היהודי ומגחיך אותו, בשיר זה עובד כל כך טוב עם שורות כמו "זה לא בגללך שגורשנו מספרד". ממשיך את התנופה "מאיפה יבוא הכסף" הרוקיסטי עם ריף הגיטרה הדומיננטי.

אחר כך מגיע "בום פריץ", בלדה טום וויטסית למדי עם אווירה של באר נטוש. חוזרים לאי פי החדש עם מינגל ושמוז, שיר שפחות מוכר לי.

את השיר הבא לא הצלחתי לזהות, כנראה משהו ישן יותר, שהוא סוג של גירסא מעודכנת של "לונדון לא מחכה לי" עם יותר סמים, ושעם כמה שהמצב בישראל חרא, גם להסתובב מנותק בחו"ל לא פותר את הבעיה. והמחשבות על הדמיון לשיר ההוא, שכתב חנוך לוין, גורם לי לתהות על הדמיון בעיסוק בעליבות של הקיום האנושי ובצביעות הנלווה לה בין לוין לקיצ'לס, כך שאני מגיעה למסקנה שבעצם ישי קיצ'לס הוא סוג של בן ממשיך של לוין, כלומר חנוך לוין, גירסת האינדי רוק.

קופצים לזמן קצר לשיר"איך אמרת שקוראים לך" מתוך "מזמוזים". לאחריו השיר שסוגר את האי פי החדש "היפים והעייפים" מתנגן ללא התופים. כשאני שומעת את השורה הפותחת אני חושבת לעצמי שזה יכול להיות הסיפור של חיי: "יושב מול המחשב באופן ספייס טחוב, מקיש על מקשים ומתמלא תחושות תיעוב", וגם אם זה לא מתאר את חיי ברגע הזה ממש, הרי שהייתי שם, וכל מי שאני מכירה בגילי היה שם גם. סוגר את ההופעה השיר "אהבה אחרי שקיעה". יש בשיר הזה סוג של פאתוס שקיצ'לס משתמש בו בציניות, רומנטיקה דה לה שמאטע שמזכירה לי שוב מחזות של חנוך לוין.
בסיום ההופעה אני מדברת עם חברה שלי עליה, ואני מבינה ממנה שאם מנתקים את הקונטקסט של המילים, אכן עולה תמונה קולקטיבית מהשירים של אדם שאם הוא לא מיזוגן אז לפחות מיזנתרופ, שמרירותו מופנית כלפי הנשים שבחייו כי הן המטרה הכי קרובה. אבל לדעתי כמו אצל חנוך לוין הציניות הזו מלווה בזרם תת הכרתי של אדם שכן רוצה לבטא רגשות יותר מעודנים, ולא יודע איך, שהכאב הקיומי שלו מגיע מאיזו ציפיה למצוא באינטראקציות שלו עם אנשים את ההומניות והאותנטיות, והאכזבה כשהוא לא מוצא אותה. ולכן כל הדיון הבולט בגבריות (תרתי משמע, אהם אהם) בכל האי.פי החדש מעניין כי הוא לא רק מונולוג גברי, אלא מבליח בו גם המענה של הקול הנשי, כמו הקול הנשי ב"אתה והשטויות שלך" שמנסה לבטל בנפנוף יד את אוסף החרדות של הגבר בשיר או הקול הנשי ששואל ?Do you like to party ב"מינגל אנד שמוז", שעליו הוא חוזר בהלעגה. ומכיוון שהילה רוח לא מתלווה ללהקה, קיצ'לס במהלך ההופעה בעצם מדברר את שני הצדדים, והוא איכשהו משכנע בשניהם. ובגלל המורכבות הזו, היצירה של קיצ'לס כל כך מדברת אלי, השילוב שיש אצלו בין לחנים קליטים וביצוע מלא נשמה, ולכן אני ממליצה בחום לתפוס את סיבוב ההופעות הנוכחי שלו…

עטיפת האי.פי החדש. ציור עטיפה: דן אורימיאן