"ותקח מרים הנביאה": תום יוגב ישבה לשיחה עם זוהר פרסקו לרגל צאת אלבום הבכורה "תוף מרים"

שריד עתיק יומין לתרבות מוזיקלית-יהודית-נשית, שהתגלגל לפינת הצעצועים בגני הילדים: הפרקשניסט זוהר פרסקו בראיון לרגל צאת אלבום הסולו הראשון שלו, מגולל את הסיפור הלא יאמן של תוף המרים, סיפור אשר מוביל את הקריירה המוזיקלית שלו כבר שלושה עשורים

זוהר פרסקו. צילום: בית היוצר של אקו"ם

מאז שנות התשעים מנגן זוהר פרסקו לצד טובי המוזיקאים מהארץ ומהעולם: אחינועם ניני, אהובה עוזרי ואריק איינשטיין, לצד פיליפ גלאס, מרקוס מילר וזאקיר חוסיין. פרסקו גם היה שותף באנסמבל היהודי-ערבי 'בוסתן אברהם', והספיק להכשיר וללמד נגנים רבים נוספים במהלך הדרך. למרות זאת, נדרשו שנים עד שחש מוכן לצאת עם אלבום הסולו הראשון שלו, "תוף מרים". בבית היוצר של אקו"ם בנמל תל אביב, מעט לפני המועד הרשמי לצאת האלבום, הוא ערך הופעת הרכב לא מתוקשרת במטרה לבחון איך החומרים מהאלבום החדש מתקשרים עם הקהל. ספויילר: הם מתקשרים נפלא. זה הזמן ללחוץ על פליי.

זוהר, התחלת לנגן בדרבוקה כשהיית ילד. איך התגלגלת לתוף מרים? אתה יכול לשים את האצבע על נקודה ספציפית בה זה קרה?
"כן, בטח. המשפחה שלי עלתה מטורקיה והביאה איתה דרבוקה, וזה היה הצעצוע האהוב עלי כילד. באזור גיל 10 מצאתי זרוק בגינה 'תוף מסגרת': תוף עם מסגרת עץ ועור עליו, ובלי מצילות. הוא מאוד סיקרן אותי ותהיתי מה עושים איתו. קודם כל העברתי את כל הטכניקה שידעתי מהדרבוקה לתוך תוף המסגרת, כלומר כל ה"צביטות" וה"סנאפינג". אחר כך חיפשתי אנשים ללמוד מהם, והופתעתי מאוד כשלא מצאתי. ידעתי באינטואיציה שהתוף שייך למזרח, ולכן חיפשתי אנשים שהגיעו מהמזרח התיכון והמזרח הרחוק שניגנו מוזיקה ים תיכונית. התחברתי לקבוצת עיראקים שלצערי רובם כבר לא בחיים, וגם למרוקאים, תימנים, הודים ובוכארים. הם לא ניגנו בדיוק את התוף הזה, אבל ניגנו וריאציות שלו: גדול, קטן, עם מצילות, בלי מצילות. המוזיקה שהם ניגנו הייתה מאוד מסורתית ומובנית, אבל לא היה אף אחד שניגן את התוף הזה בגודל ובסאונד של התוף שמצאתי בגינה.

לאורך השנים התחלתי לחקור את הנושא דרך השפה שלנו, דרך המקורות, והבנתי שבעצם התוף הערום שמצאתי בגינה, עם העור עליו ובלי המצילות זה תוף המרים המקורי. הפסוק המקורי אומר: 'ותקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות' (שמות, טו, כ). משמעות המילה "מחול" במקרא היא מצילות: גיליתי שהנשים שניגנו בתקופת המקרא התחלקו לשתי קבוצות: נשים שניגנו בתוף, ונשים שניגנו במחולות, שהיו מעין מצילות אצבע. בתקופת הרומאים חיברו את המצילות עם הגוף של התוף ואז נוצר תוף המרים העדכני יותר".

איך מכלי שהיה בשימוש עוד בימי המקרא, הגענו למצב שרובנו הכרנו רק את התוף הקטן עם המצילות מהשיעורים בגן? מה קרה שם בדרך?
"אז כמו שאמרתי, תוף המרים היה בזרם הנשי, ושימש כדי להעביר מסרים בימי המקרא. כשהתוף ניגן מנגינה מסוימת, ידעו שיש ערב חג, שבת, חתונה, וטקסים רוחניים כאלה ואחרים. האישה ניהלה את הבית או את האוהל, והתוף שימש כמעין טלפון להעברת הודעות. אני מעריך שלא ניגנו שם ברמות שאנחנו מנגנים היום, אלא שהדגש היה יותר על שירים, פיוטים וטקסים דתיים. לאחר חורבן בית שני אסרו עלינו לנגן והרבה מוזיקה וכלים נכחדו, ביניהם גם תוף המרים. מה שנותר לנו, וזה יפה ממש, הוא השימוש המסורתי בגני הילדים: אני זוכר את הגננת שלי מכה בתוף כדי לקרוא לנו לארוחות, ולמעשה עד היום הגננות משתמשות באותו המוטיב".

צילום: בית היוצר של אקו"ם

פרסקו מרבה להשתמש בדימוי של אוצר אשר נתגלה לו במקרה, כאשר הרים אבן בחצר: התוף אשר מצא כילד, זרוק בגינה של הוריו, התגלה כשריד מוזיקלי נשכח לתרבות יהודית קדומה, תרבות אשר באלפיים שנות גלות כנראה הספקנו לשכוח. כנער בשנות השמונים, בהיעדר אינטרנט וקשר רציף עם העולם שבחוץ ובהיעדר מורים שהכירו את התוף בתצורתו הספציפית הזו, לפרסקו לא נותרה ברירה אלא לנסות ולפענח בעצמו כיצד מנגנים בו: "פשוט החלטתי ללכת לכיוון הזה. התחלתי לבנות כלים בעצמי – הזמנתי מנגר גוף עגול בכל מיני גדלים ושמתי עליו עורות של תופים רגילים. למדתי אצל נגנים של מוזיקה מזרחית קלאסית שהנחו אותי לדרך הנכונה לנגן את הסגנון הזה, וצירפתי מיקס של צורות ותרבויות נגינה לתוך תוף המרים. מאז מפעל חיי הוא לפתח את הדבר".

אתה כבר הרבה שנים פעיל ומנגן, בטווח רחב של סגנונות ועם הרבה אמנים מהארץ ובעולם, איך האלבום הראשון יוצא דווקא עכשיו?
"לקח המון זמן לפתח את הטכניקה של הנגינה על תוף המרים. מכיוון שבארץ הוא היה נכחד, ומכיוון שבימים ההם עוד לא היה אינטרנט ולא ניתן היה ללמוד טכניקות שפותחו על 'תופי מסגרת' אחרים בעולם, הייתי צריך להתחיל מאפס. לקחתי אזמל ופטיש והתחלתי לחצוב בהר מערה קטנה. אני זוכר את עצמי כנער מתבגר, שואל את עצמי אם מה שאני מנגן הוא נכון או לא, ולא ידעתי – לא היה מי שיגיד שכן. הייתי צריך להיות המורה של עצמי, וגם להיות עם תשוקה לעניין ולהעז לחלום, וזה לוקח הרבה זמן. הייתה תקופה בשנות ה- 80-90 שהיה קשה לנגן עם מוזיקאים את הכלי הזה, אף אחד לא הבין מה אני רוצה: 'מה אתה בא עם הגלגל ספייר הזה? מה נעשה עם העיגול הזה?' לקח זמן עד שאנשים רצו לשמוע ולנגן אותו.

לאורך השנים יצרתי שפה פרקסית על התוף שנקראת 'מנגינה' (Manegina), ודרכה יצרתי קומפוזיציות ריתמיות שונות שקל לזכור אותן. היה צריך ליצור שיטת תיווי (מערכת קולומבוס מוסרת ששיטת תיווי מתייחסת לרישום של גובה הצליל, המשקל והמקצב), ושפה שאפשר ללמד אותה. להבין מה הדרך הנכונה להפיק את הצליל, להתעסק בסאונד, בקומפוזיציה, בשיטת אלתור. זה מפעל חיים שלטוב ולרע הוא לא דומה לכלום".

מפעל החיים שמתאר פרסקו מהדהד יפה גם מחוץ לגבולות ישראל: "אני נורא שמח שתוף המרים הוא בעצם כלי יהודי-ישראלי. כשאני יוצא החוצה ומלמד סדנאות בחו"ל, אני מלמד אותם דרך הקומפוזיציה של 'מנגינה'. זה כבר הפך לזרם וידוע בעולם כיום שיש סטנדרט של נגן כלי הקשה ישראלי, שמנגן על תופי מרים, דרבוקה, קצת מצילות וקחון. זה בדיוק הסט שיצרתי כשניגנתי עם אחינועם בשנות התשעים: רציתי ליצור שילוב של סאונדים שהוא מכאן. קונגה וג'מבה הם יפים ופופולריים, אבל אני חי במזרח התיכון, המשפחה שלי פה כבר מאות שנים, ורציתי להביא את הצלילים והתופים האלה לקדמת הבמה והעשייה. אני מאוד שמח על כך: אני מרגיש ששמתי איזו לחמנייה קטנה על המים והיא הפכה למאפייה, זה כבוד גדול ומרגש מאוד. כלום לא מובן מאליו: כל הזמן התפללתי שאני רק אצליח לסיים את האלבום, וזה באמת קורה".

ההרכב אשר מלווה את פרסקו בהופעותיו כולל את הג'אזיסט תומר בר בפסנתר, את נגן הנאי מכרתים כריסטוס בארבס, ואת מארק מושייב על סט התופים הלא-שגרתי, המורכב משני תופי מרים בגדלים שונים המשמשים כבייס-דראם וסנר ושתי מצילות רחבות. פרסקו מלווה את נגינתו בשירה, אך מלבד שיר אחד הלקוח מן המקורות שירתו נטולת טקסט, ולמעשה מהווה עוד נדבך אינסטרומנטלי. פרסקו מסביר על הבחירה דווקא בהרכב זה: "המוזיקאים שמנגנים איתי הם מדהימים, הן בכשרון שלהם ובעיקר בחשק ובהצטרפות לחלום הזה של לצלול אל הקומפוזיציה של הפעימה והקצב. אנחנו יושבים ולומדים את הכל, זה לא בא בקלות ואנחנו משקיעים המון בעבודה קבוצתית. המוזיקה הזאת היא די חדשה ולא דומה לכלום, אין לנו שום אבטיפוס להסתכל עליו. אנחנו מרגישים שבעצם אנחנו בהתחלה של הדבר הזה.

לתוף מרים יש המון אובר-טונים נמוכים, ומה שחיפשתי מבחינה מוזיקלית הוא מעין תמיכה לזה, איזשהו אמצע בין האובר-טונים. לכן בס, ובפרט בס חשמלי, לא היה אופציה. פסנתר לעומת זאת הוא תזמורת בפני עצמו משום שהוא מכיל הכל – מהנמוך לגבוה, ויש שליטה מוחלטת בהשהיה של הצליל (ססטיין). על מערכת התופים מנגנים בעיקר עם מברשות, ומאוד בעדינות, והחליל כמובן מתחבר לעניין השירה והקולות. בכל הקטעים אני שר, כי הכתיבה נעשתה על ידי שירה ותוף. בהתחלה הקלטתי את הכל והורדתי את השירה – נשאר רק תוף ופסנתר. ואז כולם אמרו לי שזה לא נשמע טוב, וכדאי להחזיר את השירה. אני בעצם עושה קולות – יש שיר אחד עם טקסט שאני רוצה להעביר בו מסר והוא 'מרים הנביאה'. אין טקסט בכוונה נכון לפרויקט זה, כי היה חשוב לי להשאיר אותו פתוח: במהלך העבודה עשיתי כמה הופעות סולו, ושאלתי לאחריהן אנשים מה הייתה התחושה שלהם בזמן ההופעה. כל אחד נתן לי השקפה או דרך שונה לשמיעה, והסבר שונה על מה הוא קיבל מהמוזיקה. מאוד אהבתי את זה, ועל כן המוזיקה נשארה אינסטרומנטלית, ופתוחה מאוד לסולו ולאלתור.

אז בעצם אתה משאיר פתוח גם לך, גם לנגנים האחרים וגם למאזינים.
"כן ולכן כל הופעה היא אחרת. הסולואים אחרים, הרגש הוא אחר, האינפורמציה שאני מעביר היא שונה. המנגינות הן אותן המנגינות אבל אם נדמה את המנגינה לחדר, אז יש הרבה חדרים בגודל שונה, ובתוך כל אחד מהם אני יכול להתנועע בצורה אחרת, ולהרגיש את החופש שלי בתוכו. חשוב ליצור את המסגרת בשביל החופש. אז המסגרת היא השיר, הקטע, והחופש הוא האימפרוביזציה והסולואים של כל אחד מאתנו".

התיאור הזה של פרסקו מיטיב לתאר את התחושה במהלך ההופעה. אני מודה כי חששתי בתחילה שהופעה על טהרת המוזיקה האינסטרומנטלית כאשר במרכזה תוף, תהיה מעט טכנית ושכלתנית מדי למי שאוהבים שמוזיקה מדגדגת להם בנשמה, ולא רק בשכל. אבל דווקא התוף הוא שמנע את הגלישה למחוזות הללו: הסאונד החם, העמוק, השבטי אפילו של תוף המרים, מעניק מסגרת שמורידה את המוזיקה לקרקע במובן הכי טוב של המילה. הוא מהדהד באופן ארצי: תוף שמיועד לאזניהם של אנשים, ולא רק לאזניהם של מוזיקאים. בישיבה מולו בהופעה, בעודי מתהפנטת אל אצבעותיו המיומנות של פרסקו שיודעות להפיק מכל סנטימטר בתוף את הצליל הנכון, אני מתפתה להאמין שאכן משהו מתוף המרים נותר שתול באוזן הכנענית במשך הדורות. אותה התחושה של "החופש בתוך המסגרת" מצליחה להתקיים בהופעה בשני מישורים: אצל הנגנים על הבמה, ואצלנו, המאזינים, העוברים במהלך ההופעה מסע שיש לו נקודות התחלה ואמצע וסוף, אך בדרך יש מרחב למחשבותינו לשוטט, תוך שהנגנים מובילים אותנו בעדינות לנקודת הסיום.