גטו בלוז: חלק שלישי ביומן המסע האמריקאי של אלקנה כהן

הלכתי לראות ציור קיר של קרלוס סנטנה, ושני גברים שדדו לי את המצלמה באיומים. הלכתי משם. היתה לי ברירה? לפחות יצא לי מזה דיסק חדש.

Santana mural by Mel Waters and Hyde in San Francisco

כמה שבועות אחרי המפגש עם בראיין, הגענו לסן פרנסיסקו. מכיוון שבשלב הזה קצת נמאסנו אחד על השני, החלטנו להשאיר את האוטו בברקלי, לקחת תחבורה ציבורית לעיר ולהתפצל. אחרי העליה לרגל התבקשת (והמאכזבת) לפינת הרחובות "הייט- אשבורי", החלטתי לנצל את ההזדמנות לעזוב את האיזור המתוייר והקצת קיטשי של סן פרנסיסקו, ולהיכנס פנימה, לתוך הרחובות ה"אמיתיים" ומה שחשבתי שיהיה חוויית "גטו" אותנטית. קיבלתי. ראיתי כמה ציורים, שניים של סנטנה ועוד כמה, והרגשתי שאני "ממש" באמריקה. ואז, הרחוב התרוקן. שני גברים ניגשו אלי- אחד ענק, אחד נמוך ורחב עם פה מלא שיני זהב, והסבירו לי במילים פשוטות למה כדאי לי לתת להם את המצלמה שלי ולהסתלק. הסתלקתי. מרגיש מושפל ומובס. לפחות נשאר לי הארנק – נכנסתי לחנות דיסקים הראשונה שראיתי וקניתי את האלבום החדש של אאוטקאסט שיצא שבוע קודם לכן. זה היה הפסקול שלי להמשך השיטוט בשכונות  הלא לגמרי נעימות של סן פרנסיסקו, לוס אנג'לס ואחר כך ברוקלין ומנהטן.

"IdleWild" שיצא ב- 2006, מספר סיפור שונה מההרפתקאות האישיות שלי: זוהי יצירה מרתקת, עשירה, מורכבת ושלמה שאמורה להוות פסקול לסרט שיצא קצת אחרי האלבום. אנדרה 3000 וביג בוי, הידועים בשם "אאוטקאסט", החליטו לספר את ההיסטוריה של ההיפ הופ כפי שהם רואים אותה – כהמשך ישיר לבלוז של המיסיסיפי, הג'אז של ניו אורלינס, ולסיפורי האהבה הגדולים של ברודווי והוליווד. הסרט והאלבום פורשים את סיפורם של שני מוזיקאים שחורים, החיים בג'ורג'יה בעבר (שנות ה- 30 של המאה העשרים), ואת נסיונותיהם לשרוד בעולם האפל והאכזר של עסקי המוזיקה.

Idlewild

הייחודיות של איידלווילד בעיניי היא הניסיון לשים את הראפ וההיפ-הופ בתוך הקשר רחב מבחינה תרבותית והיסטורית: אאוטקאסט מצליחים להכניס ג'אז מסורתי ובלוז כמעט שורשי (Idlewild Blue) לאותה צלחת עם ראפ מודרני ואלקטרוני (Peaches), מחזות זמר ( Zora, Life is A Musical) אר אנ' בי עם הרבה רגש ולא פחות מכך- הרבה הומור (PJ + Rooster), ולגרום להכל להרגיש חלק מאותו סיפור. בדרך כלל, רואים את הראפ וההיפ הופ כמושפעים באופן ישיר מהסול והדיסקו מצד אחד, ומתרבות הכנופיות של שנות השמונים מצד שני. אאוטקאסט הצליחו לדלג על הקלישאות האלו, ולהציג היסטוריה  "שחורה" אחרת, אריסטוקרטית וקלאסית. ולסיפור הזה יש, בעיניי לפחות, הרבה קסם.

רחוב בברוקלין. כאן שומעים יותר רגאיי ופחות היפ הופ.

המשכתי עם ראפ באוזניות לשוטט בין בנייני לבנים אדומות ותחנות סאבוויי חצי נטושות. מצלמה כבר לא היתה לי ושמרתי על הארנק קרוב, אבל הוצאתי אותו מהכיס כשבחור אחד התקדם לעברי במנהטן והציע לי לקנות את אלבום הגנגסטה-ראפ שכתב, הפיק והקליט בעצמו. קניתי שניים. לא נפלתי. ראפ אלים, מלוכלך וצעקני, לא הקלאסיקה המלוטשת של אאוטקאסט, אבל זה הגיע מהרחוב ולא מיוניברסל סטודיוז. גם זה משהו.