מה הסיפור על הבוקר?
מי עוד מרגיש ככה?
"I don’t believe that anybody feels the way I do about you now"
שמעתי את המילים האלו לראשונה כשהייתי בערך בן 13, והן היכו אותי בהלם: מי כותב ככה? מי מרגיש ככה? מי קרא את המחשבות והרגשות שלי? עד אז אף פעם לא שמעתי שיר כל כך פשוט, כל כך לא מתאמץ. שלא לדבר על המוזיקה- הגיטרה האקוסטית, התופים באמצע, הדואט בסוף. זה פתח לי חלון לעולם חדש לגמרי- עולם שבו לראשונה הרגשתי קשר אמיתי למוזיקה.
פתיחה
ירון כתב השבוע על פתיחות של אלבומים ישראליים. הפתיחה של (What's The Story) Morning Glory? היא גאונית ואדיוטית, מגניבה ומעצבנת באותו זמן. גימיק די פשוט: אתה לוחץ play, שומע את האקורדים של וונדרוול, שכבר היה להיט לפני שהאלבום יצא, אבל זה נורא חלש. אין לך ברירה אלא להגביר את הווליום, ואז נכנסת הגיטרה החשמלית עם התופים של Hello, והאוזניים שלך מתפוצצות. האמירה היא ברורה: תקשיבו לנו, אין לכם ברירה.
Wonderwall
בשיחה עם גיסי השבוע, הוא אמר ש"Wonderwall" הוא שיר על זמני, שיר שגם אם היה יוצא היום, או לפני ארבעים שנה, הוא היה להיט. זה נכון כנראה, וזה מוזר כי אואזיס היא להקה מאוד "זמנית". היא היתה נכונה באמצע שנות ה-90, אולי קצת לקראת סוף העשור, ואז איבדה רלוונטיות. "Wonderwall" שרד. אולי אלו המילים החצי מתוחכמות/ חצי נאיביות, אולי האקורדים הסופר פשוטים שכל ילד יכול לנגן (ומנגן), אולי הקליפ, אולי הצ'לו, או העובדה שהתופים נכנסים רק בבית השני.
גם "Don’t Look Back In Anger" הוא שיר שמחזיק עד היום. עם הקול החם של נואל, הגיטרות הרכות, והריב בין האחים מי ישיר איזה שיר משני הלהיטים הכי גדולים של הלהקה עד היום.
האחים לבית אואזיס
אלה האחים
(What's The Story) Morning Glory? נוצר בצל המריבות המתמשכות והמעייפות בין שני הפושטקים לבית גלאגר: לכלוכים הדדיים בעיתונים, מכות על הבמה, ליאם חותך באמצע הופעה כי נמאס לו (או יושב בקהל מלכתחילה, כמו באנפלאגד של הלהקה בניו יורק). בכל זאת, יש בו גם תחושה של ביחד: כמעט בכל שיר יש דואט בין האחים, קולות הרקע של נואל יוצרים הרמוניה מושלמת, הגיטרה מלווה את השיר ולא נדחפת לתפוס מקום, ליאם הולך אחורה בסולואים. תקשיבו ל"Cast No Shadow", תשמעו מה זה חמימות משפחתית.
תופים
אואזיס נפטרו מהמתופף הכושל טוני מק'קרול בתירוץ של שערוריית סמים (כן בטח) וצירפו סקוטי אחר לעמדת התופים – אלן וויט. הצליל החם והעשיר של וויט מגדיר במידה רבה את הצליל של האלבום כולו: רך, עגול, חם, עוד ביטויים שאמורים להעביר צליל במילים. יש הרבה גיטרות אקוסטיות באלבום הזה, הרבה קלידים, קצת מיתרים ובעיקר מעברי תופים יפים (שהתחילו לחזור על עצמם למרבה הצער בשנים הבאות).
ביטלס
היו שהאשימו ב"העתקה", אני מעדיף "השראה". הרוח הביטלסית שורה על כל שיר באלבום הזה, אבל היא מעודכנת – זה לא 1967, זה 1995. אם "She's Electric" היה שיר של הביטלס, כנראה רינגו היה שר אותו. הוא מספיק מצחיק ומטופש בשבילו, אבל "Champagne Supernova" הוא לגמרי לנון, וכך גם רוב השירים האחרים. פול וג'ורג' די נשארו מחוץ לסיפור הזה.
בכלל, אואזיס אף פעם לא הצטיינו במקוריות יתר, אבל זה חלק מהקסם: להקה של אנשים שנראים כמוך, אוהבים כדורגל כמוך, מנגנים בינוני כמוך וכמו החברים שלך ועושים מוזיקה שאתה גם ככה אוהב לשמוע. מה רע בזה? אחרי הכל, הביטלס (והסטון רוזס, והג'אם, לצורך העניין) היו ממש טובים, למה לנסות משהו חדש?
אלבום
השם של האלבום נורא מעצבן. גם ארוך, גם עם סוגריים וגם סתם לא מובן. העטיפה לעומת זאת מדהימה: הרחוב חסר הייחוד, הצילומים הקצת סתמיים, קצת הזויים בפנים. לא כל השירים באותה רמה, חלק מהמילים הן ברמה של שירה וחלק קצת ילדותיות. אבל האלבום הזה, שמתחיל ב"הלו" ונגמר ב"סופרנובה", מספר סיפור חזק, עם התחלה, אמצע וסוף. מיליונים של אנשים קנו אותו, חצי מהם עשו את זה בשבוע שהוא יצא. אין הרבה אנשים, מבוגרים או צעירים, שלא מכירים שירים מתוכו. להגיד שהוא "עיצב דור" זו קלישאה חסרת מחילה, אבל מלא אנשים אהבו אותו. זה בטוח.
מאז שפתחתי ביד רועדת את העטיפה של (What's The Story) Morning Glory? שמעתי המון דברים, נפתחתי לאינספור סגנונות חדשים ומרתקים, אבל תמיד כיף לחזור לכמה שורות האלו, שבגיל 13 לימדו אותי שמוזיקה יכולה להיות שלי.
ואיך אפשר בלי זה:
COMMENTS