חדשות מאמריקה: שחר רודריג ראתה את ג'ייסון איזבל ודמיאן ג'וראדו לייב באוקלנד

ג'ייסון איזבל

על ג'ייסון איזבל לא שמעתי עד תחילת 2015. מעולם לא נתקלתי בו או בלהקת Drive-By Truckers בה היה חבר. על דמיאן ג'וראדו שפתח את המופע של איזבל ב-Fox Theater המהמם באוקלנד, קליפורניה, דווקא כן שמעתי וחשבתי לעצמי איזה אבסורד זה שמגיעים להופעה שלך אנשים שלא שמעו עליך בחיים אבל מעריצים את החימום שלך.

Let’s get it straight – I play sad songs & then I play sadder songs. – Damien Jurado, 11.8.2015

להפתעתי, היה נראה כאילו אני היחידה באולם שמרגישה ככה, ג'וראדו החל לנגן ב-20:30 וב-21:00 עוד הייתה תנועה כבדה לתוך האולם כשאנשים מתלחששים ומצחקקים באיזור הבר. ג'וראדו עמד בהבטחה שלו לעיל, רק הוא והגיטרה על הבמה הרחבה, מדי פעם מחייך בביישנות וזורק איזו בדיחה על זה שהוא ניסה להספיק להסתפר לפני ההופעה כי הוא נראה יותר טוב מסופר. תקראו לי שטחית, אבל לא ככה דמיינתי אותו (מסופר או לא); דמיינתי את ג'וראדו בתור בן 30 מינוס, חצי-היפסטר עם חולצה משובצת (בחולצה דווקא לא טעיתי) ושיער פנים. ובכן, האמת היא שהוא בן 42 מסיאטל, שמנמן בחולצה משובצת ומראה לבנבן ודרומי למדי.

אולי בעצם זה הגיוני שאיזבל מוכר יותר באמריקה – בעוד הוא מדבר להוויה האמריקנית, בג'וראדו יש איכות יותר.. סקנדינבית? אירופאית? משהו שמריח יותר קרוב לישראל, איכשהו. זה גורם לי לתהות למה האמריקאי והישראלי עדיין לא מדברים בדיוק באותה השפה הגלובלית, הרי אנחנו ניזונים מאותו המסטינג התרבותי. האמת? נסיעה אחת בקו 14R ואתם כבר מבינים שאנחנו עדיין מאוד שונים (וטוב שכך).

ג'וראדו נועל את הופעתו ונחיל של אנשים שועט לכיוון הבמה, מתחיל להיות צפוף. אנחנו מחכים לאיזבל כחצי שעה בה אני מבינה שהקהל שבוי לחלוטין; כולם מרכלים על פרטים קטנים מחייו של איזבל, ביניהם העובדה שהוא עלול לברוח כל רגע מכיוון שאשתו על סף לידה. האמת? זה לא מאוד מפתיע אותי, להופעה הזו הגעתי בזכות חסיד ישראלי בשם תומר קופר, מנושאי בשורתו של איזבל בישראל הקטנה (ועל הדרך גם האיש מאחורי "הרמוניה דרומית").

ברכבת מסן פרנסיסקו לאוקלנד ניסיתי לשנן כמה מהמילים ל-Something More Than Free, האלבום החדש שאיזבל הוציא ביולי האחרון. מוקפת בקהל כל-כך נאמן, מביך להיות היחידה שלא יודעת אף לא שורה אחת לאף אחד מהשירים של איזבל. במיוחד אהבתי את Hudson Commodore, 24 Frames ו-It Takes a Lifetime. זה בהחלט אלבום שכיף לשמוע בנסיעה למקום לא-מוכר.

ג'וראדו, ולאחר מכן גם איזבל, ינגנו מוזיקה שלטעמי מתאימה למקום פחות פורמלי. לאורך כל ההופעה חשבתי איזה מקום המוזיקה הזו מזכירה לי – ובדרך חזרה זה היכה בי: הנולה סוקס בחיפה. כן כן, תצחקו, אבל זו הופעה שמבחינתי צריכה להגיע פק"ל עם המבורגר ובירה של שישי בצהריים. קשה לי לעמוד שעה שלמה לשירים נעימים לאוזן, אבל כאלה שלא מעיפים אותך, שלא גורמים לך לרקוד, להשתגע. שתי ההופעות שהכי נהניתי בהן בשנה-שנתיים האחרונות היו JT וקנדריק לאמאר, Need I say more?

איזבל עולה לבמה ומציג את כל אחד מחברי הלהקה ואת עיר הולדתו. זה קטע, באמריקה, להצהיר מאיזה סטייט אתה מגיע. גם בארץ הקטנה שלנו יש הבדלי תרבות בין ערים שונות, ועדיין לא תמצאו שזה נפוץ להצהיר בתחילת ההופעה: "אני X מקרית אתא". בין איזבל ללהקה המגוונת שלו יש כימיה מטורפת ולאורך כל ההופעה הוא מזגזג ביניהם לסולואים מהנים במיוחד עבורם ועבור המאזינים. זה כיף לראות אמן שנהנה מאוד ממה שהוא עושה – אין ספק שההתלהבות מדבקת. לאורך ההופעה הוא מתבל את המוזיקה בסמול-טוק עם הקהל. אני יכולה להבין, מהצד, איך הקהל נאמן למישהו שהקשר איתו בלתי אמצעי והדדי.

בספרו Ways of Going Home כותב אלחנדרו סמברה: "Although we might want to tell other people's stories, we always end up telling our own". איזבל פתח כמעט כל שיר באנקדוטה משפחתית שהביאה אותו לכתוב את הליריקות אותן הוא עומד לנגן, הוא אפילו מתלוצץ על כך שהוא פלגיאט ושהסיפורים הטובים ביותר הם של האבא, הדודה, האחיין. אבל הבחירה במשפחתי מעידה על הקנקן. Something More Than Free הוא מעבר לאלבום שורשי במובן האמריקני הרחב, אלא אלבום שמקרב הביתה.

לסיכום, אין ספק שמדובר באמנים מהשורה הראשונה, שעושים את מה שהם עושים בכשרון עצום, אבל בז'אנר שלהם – אני מעדיפה לשבת במקום אפלולי וללעוס קצת בשר (יסלחו לי כל הטבעונים).