ילדי פלא: ציפי פישר בספיישל אלבומי בכורה של אמנים צעירים שהבשילו מוקדם

הייתי בתיכון כאשר חברה הניחה בידי את Tidal ואמרה: "את חייבת להקשיב לזה". ואכן, זה פשוט הטריף אותי שמישהי המבוגרת ממני בארבע שנים, שכתבה את רוב שירי האלבום כשהיא בת שבע עשרה, הצליחה ליצור אלבום כל כך מתוחכם ובשל. טידאל הוא ההפך מכל ממה שאתם מצפים ממנו ממישהו בגיל הזה- הוא רהוט, בוגר ובעל מודעות עצמית גבוהה. הוא מעז לדבר על השפעת הפגיעה המינית שאפל חוותה, דבר שקשה לדבר עליו גם עבור אנשים הרבה יותר מבוגרים מאפל. למרות שאפל הפרפקציוניסטית מעולם לא הוציאה אלבום שהוא פחות ממעולה, את הבום הראשוני שטיידל עשה לי היא מעולם לא הצליחה לשחזר, ולמעשה זהו עדיין האלבום הכי נמכר שלה. זהו אלבום שמצליח להעלות כל כך הרבה תחושות ומדבר על כך הרבה נושאים: עיסוק במלחמה בין המינים ב-Shadowboxer, חרטה על פגיעה בבן הזוג ב-Criminal, אובדן התמימות ב-The Child Is Gone. זהו לא רק אלבום מריר, אלא כזה שטומן בחובו לא מעט רגעים מתוקים- יש בו חושניות בוסה נובאית ב-The First Taste ושיר אהבה שדווקא מדבר על ההסרה של המחסומים ב-Pale September. אבל כמובן השיר שהכי הזדהיתי איתו הוא Sullen Girl, שיר שמתאר כל כך יפה את המתח בין הסערות והשקט הפנימי שמאפיין את גיל ההתבגרות.

אמנם טיידאל הוא אלבום יחיד מסוגו, אך גם לאחר שבגרתי נתקלתי בכמה יצירות בכורה של אמנים צעירים שעוד לא חצו את גיל ה-20, שהצליחו להפתיע אותי בחדשנות שלהם וברמה הגבוהה שלהם. אוהבים לדבר הרבה על איך שהדור הצעיר שטחי ומטופש, אבל האלבומים האלה מוכיחים שגם בשנות ה-2000 ישנם בינינו הרבה צעירים שיש להם מה להגיד. אני חושבת שהאינטרנט גם מקל עבור צעירים אלה למצוא מידע על מוזיקה ישנה ומעניינת, והם בעלי ידע נרחב גם בתרבות "גבוהה" שאותה הם משלבים בהצלחה בעולם הפופ בו הם מתמצאים. דוגמא לאמן שהדיאלוג הזה בין הקלאסי לפופ מתקיים אצלו הוא פטריק וולף, שמנגן בין השאר בויולה.

http://www.youtube.com/watch?v=Maw75koZv_w

וולף הוחתם על חוזה כבר בגיל 16, אז הייתה לו להקה בשם Maison Crimineaux שהוא בינתיים הספיק לפרק. החומרים באלבום הראשון שלו נוצרו בין אותו זמן לגיל 20, אז הוא סיים לעבוד על אלבום קונספט על נער ההופך לאיש זאב- Lycanthropy. בהרבה מובנים זהו האלבום הכי שלם מבחינה רעיונית של וולף, בהחלט בהשוואה לבלגאן ששורר בשני האלבומים האחרונים שהוציא עם חומר מקורי, The Bachelor ו-Lupercalia. וולף מפגין באלבום הזה תעוזה ולקיחת סיכונים עם בטחון עצמי של העילוי הצעיר שהוא היה אז – נער שכבר בגיל 16 חי חיים עצמאיים מחוץ לבית.

גם זולה ג'יזס, היא ניקה רוזה דנילובה, הוציאה את אלבום הבכורה שלה בגיל 20, וכמו וולף גם היא באה מהעולם הקלאסי, אבל דווקא מאופרה. את האלבום היא הקליטה בדירה שלה כשהייתה סטודנטית בקולג', כשהיא משלבת השפעות פוסט פאנקיות וגותיות (כמו דיאמנדה גאלאס וסוואנס) עם הקול העוצמתי שלה. למרות שהסגנון שלה התפתח הרבה מאז, כבר באלבום הזה ניתן לזהות את החותם הייחודי שלה, והוא מרשים לכל הדעות בהתחשב בכך היא עשתה את כל העבודה עליו לבד.

מוזיקאים שמגיעים להבשלה בגיל צעיר נחשפים גם לסכנה של עמידה בלחצים פסיכולוגיים שאנשים שלוקחים את הזמן שלהם פחות חשופים להם. כל שלושת המוזיקאים שציינתי סובלים או סבלו בעבר מבעיות נפשיות שסיכנו את הקריירה שלהם, שהיא אולי גם תולדה מעצם היותם אנשים רגישים במיוחד. זולה ג'יזס למשל סבלה מפחד במה שגרם לה לקפוא, ועצר את הקריירה שלה כנערה בתור זמרת אופרה. פיונה אפל ופטריק וולף חיו בבתים בוהמיינים להורים שהיו יוצרים בעצמם, והם זכו להיחשף לאמנות ומוזיקה מגיל מאוד צעיר, אך יש תחושה מהשירים שלהם שעצם היותם ילדי פלא לוותה בהתבגרות מהירה מדי בשל העובדה שהתייחסו אליהם כמבוגרים לפני שהם למעשה היו מוכנים לכך. הסביבה לפעמים שוכחת שגם אם ילד הינו אינטליגנטי וכשרוני מהרגיל, עדיין אין לו את הכלים הרגשיים להתמודד עם מערכות יחסים בוגרות. בשיריה אפל לעיתים קרובות נשמעת מעורערת, ואילו וולף מספר בשיריו על התנהגות מלאת הרס עצמי בתקופה שבה הוא חי בפריז וניגן ברחובותיה בגיל 17.

המקרה הטראגי של מוזיקאי הלואו פיי Yoñlu ממחישה במידה מסוימת את השפעתם של הלחצים הנפשיים עליהם דיברתי. Yoñlu היה נער מחונן מברזיל בשם וינסיוס גיארו מארקס, שלמעשה ניהל חיים כפולים. ללא ידיעת משפחתו וחבריו, הוא פתח פרופיל בשם Yoñlu בו הוא העלה את המוזיקה שלו, וזכה לדבר עם אנשים מכל העולם- מיפן, אנגליה ואוסטרליה, אשר אהבו את המוזיקה שלו ואף שיתפו איתו פעולה בפרויקטיים שונים. מארקס היה נער מתבודד שלימד את עצמו שפות רבות, נער שאהב לצלם ולהשתתף בפורומים אך גם כזה סבל מדיכאון וחרדות חברתיות. בגיל 16 הוא התאבד, אך לאחר מותו יצא האלבום Society in Which no Tear is Shed is Inconceivably Mediocre, שהפך אותו לאגדה עבור הרבה צעירים ברזילאים בזכות האינטימיות שבו והשילוב המוצלח של מוזיקה מקומית ועולמית. כפי שניתן לשמוע, מצד אחד מארקס מושפע ממוזיקת טרופיקלה כמו של ז'יל ו-וולוסו ומצד שני הוא היה קשור ליוצרי אינדי עולמיים כמו אליוט סמית' או בל וסבסטיאן.

כמו במקרה של ניק דרייק, מכאיב לחשוב על כיצד התפספס הקשר בין האמן לקהל הפוטנציאלי שלו, ומה הוא היה משיג לו הוא היה זוכה להתבגר. הדבר העצוב הוא שבחייו מארקס מעולם לא הצליח להעריך נכון את הכישרון הרב שלו. השירים בהחלט נשמעים טוב בכל קנה מידה, בלי שום קשר לכך שהם נוצרו בידי נער בן 15.

עוד בעיה שצצה כשהשיא המוזיקלי מגיע כבר באלבום הבכורה זה שהאלבומים שנוצרו אחר כך מושווים כל הזמן לאלבום הבכורה- פיונה אפל ופטריק וולף נאלצו להתמודד עם אכזבה של מעריצים ומבקרים בשנים המאוחרות יותר של יצירתם. מוזיקאית צעירה שהצליחה להתחמק בחן מהמלכודת הזו, וגם סוגרת את הסקירה היא לורה מרלינג הבריטית. מרלינג היא זמרת פולק/סינגר סונגרייטרית שהתחילה את דרכה בלהקה Noah and the Wale. אלבומה הראשון של מרלינג Alas, I Cannot Swim יצא ב-2008 כשהיא כבר היתה זמרת עובדת שהשתתפה בטורים של ג'יימי טי, אדם גרין והמולדי פיצ'ס, וזה עוד לפני שהגיעה לגיל 18. האלבום עצמו קיבל מועמדות לפרס המרקיורי הבריטי, הישג די מדהים.

http://http://www.youtube.com/watch?v=4UkP1uB1nLU

גם אצל מרלינג, המבקרים כמובן התפעלו מהביטחון העצמי והבגרות שהיא מפגינה באלבום הבכורה. מה שבולט אצלה בהשוואה לשאר המוזיקאים שציינתי למעלה, היא התחושה שהיא חוליה בשרשרת, שהיא באה ממקום של חיבור למסורת נשית של שירת פולק של זמרות כמו סנדי דני ונורמה ווטרסון. אותה תחושה של עיגון במסורת כנראה גם גרמה לכך שעד כה הקריירה שלה התקדמה בבטחה ובלי שום נפילות. היא לא ניסתה להיות יותר פופית ונגישה, כמו זולה ג'יזס ופטריק וולף, ולא הסתכסכה עם חברת התקליטים שלה בשל הסירוב להיות יותר קומיונקטיבית כמו פיונה אפל. יש תחושה של צמיחה אורגנית במעבר מאלבום אחד לזה שאחריו, של צבעים שנוספו לפלטה בה היא משתמשת.

עבור רבים, השנים בין גילאי 16-20 הינן שנים קריטיות מבחינת עיצוב הזהות, שנים בהן חווים את הכל באינטנסיביות. מאז שנות ה-60, גיל הנעורים תמיד היה ההשראה של מוזיקה פופולרית, אבל בדרך כלל ההשראה הזו מגיעה מפרספקטיבה של אדם טיפה יותר מבוגר. באלבומים אותם ציינתי, הרגשות תועדו בו בזמן שהם התרחשו, על ידי מוזיקאים שיש להם את היכולת המופלאה ליצור מוזיקה שתדבר עם בני גילם וגם עם אנשים שגילם כפול ואף יותר מכך. בסופו של דבר, מוזיקה טובה היא על זמנית וחסרת גיל.