לי ולניק קייב יש היסטוריה. האלבום The Best of שיצא ב 98' ליווה אותי במהלך תקופה של שברון לב, והאפלה והאור שבו היו הפסקול המושלם לעבור את כל השלבים של האבל על אהבה שלא יצאה טוב- הכחשה, זעם והשלמה. מתוך ההכרות שלי עם אותו אלבום אוסף, הגעתי למסקנה שניק קייב המוקדם, זה שלפני הבלדות של The Boatman's Call ו-Good Son, הוא טיפה פרוע מדי בשבילי. אבל מה לא עושים למען המגזין, וכאשר נפלה לידי ההזדמנות החלטתי לנסות ולצאת מאזור הנוחות שלי ולהתעמת עם ניק קייב הצעיר והלא מרוסן. יש לציין שזה האלבום הראשון שלו עם הבאד סידס, וניתן לחוש היטב במגעו של בליקסה ברגלד שהצטרף כחבר להקה קבוע.
האלבום נפתח בתופים ובאס מאיימים, שהולכים ומתגברים ואז לפתע משתתקים. קולו של קייב נכנס, מלחשש בצורה תיאטרלית. כמה מוזר לגלות שמדובר בקאבר לשיר של לאונרד כהן, בחיים לא הייתי מנחשת. קייב הופך את השיר לגמרי לשלו, קולו לועג בצורה מאוד משכנעת בשיר לכל ניסיון להכניס אותו למסגרת מוכרת של מוסר או חוק. הפתיחה הזו בהחלט רומזת שקייב לא בא לכאן כדי להנות, הוא בא כדי לשרוט לנו את הנשמה, לפרוע את הסדר הקיים.
שני השירים הבאים מלווים בנהמות ונביחות, בלוז פרימיטיבי וסאונד קקפוני ואוונגרדי. יש הרבה הקבלות בדרך שקייב בוחר בה לזו שטום וויטס הילך בה באותה תקופה (Rain Dogs) או ג'ון קייל קצת קודם (fear) כל האמנים האלה משופעים מקברט ניסיוני (ואני משערת שקיומו של נגן גרמני אצל קייב מחזקת את האותנטיות בשימוש בהשפעה זו), והם לכאורה מותחים את הקצה של הקומוניקטיביות והסיבולת של קהל המאזינים שלהם, אבל משתדלים לא לאבד את השלד המלודי של השיר.
ההפתעה באה עם הקאבר השני באלבום, קאבר ל- In the Ghetto של אלביס פרסלי. זהו קאבר מלא רוך ועדינות, המתאר בכאב את הנער שיגדל להיות פושע בגלל נסיבות חייו. הבחירה בפרסלי היא חלק מההפתעה עצמה, שהרי הוא מהדור הישן של הרוקנרול. אבל זהו פרסלי שמדבר על מחאה חברתית, שמזכיר שגם הזמר הכי ממוסחר ומוכר ידע להשתמש בכוחו כדי להעברת מסרים לא פופוליסטים בהכרח. כך שמסתבר שמההתחלה השניות אותה הכרתי ביצירתו הופיעה אצל קייב. אולי במינונים קצת אחרים, אבל הם נוכחים גם כאן.
Saint Huck מחזיר אותנו למחוזות הנויז, הפעם עם אקורד פסנתר דרמטי שחוזר על עצמו, המלווה בנגינת חליל ורעש מתכתי (גיטרה חשמלית?). השיר מתכתב עם הספר האקלברי פין של מארק טווין, אלא שבנרטיב של קייב האק עובר מנהר המיסיסיפי אל העיר הגדולה, המשחיתה והורסת אותו. השיר מדבר על אובדן תמימות הנעורים, לטובת חיי ג'אנקי, רוויים מין ופשע. השריקה הופכת למוטיב אירוני, משריקה של ילד תמים לשריקה הכדור המפלח את עיניו. זה אולי השיר שהכי אהבתי באלבום, הכתיבה בו מרשימה ויש משהו היפנוטי באיך שהוא מושך אותך לתוך הסיפור. גם פה אני מוצאת הקבלות עם עוד להקה מהאייטיז שנהנתה להתגולל בסחי, הפוגז, שגם עשתה זאת בצורה כה פיוטית המנכיחה את אותו עולם אפל ונסתר לתוך חיינו המהוגנים.
Wings Off Flies הוא עוד שיר בלוז עקום, ובו נגינת הסטיל גיטאר המסורתית משמשת רקע לשירתו המאנית של קייב. A Box for Black Paul הוא שיר ערש מעוות, בלדת פסנתר פשוטה יחסית המאפשרת למילים של קייב לקחת את קדמת הבמה, שיר שאורכו כמעט 9 דקות ועוסק בבנייתו של ארון מתים. אין חמלה בעולם של קייב, זהו עולם שבו אדם לאדם זאב, ואיש אינו באמת מתאבל על מותו של גיבור השיר.
השיר שחותם את האלבום (בגרסת הדיסק) הוא גם שיר הנושא, והוא השיר הכי "פאנקיסטי" באלבום, עם פזמון המנוני שקייב מנגן עד היום בהופעות. המנגינה שחוזרת על עצמה מורכבת מריף גיטרות ונגינת פסנתר שמתנגשת בריף באלימות, זהו סוג של שיר שבו זמנית מאדיר את האישה אך גם הופך אותה לדמות מפחידה, הכאב שלה המתואר בשיר בלתי ניתן להכלה. השיר מופיע בסרטו של וים ונדרס ״מלאכים בשמי ברלין״ וכאן ניתן לראות קייב בפעולה בזמן אמת…
כצפוי, זהו אלבום לא פשוט להאזנה, אבל אני חייבת להודות שהציפיות שלי למשהו בלתי אכיל לחלוטין לא התממשו. גם כשקייב מרשה לעצמו להשתולל. תמיד ברקע יש שלד יציב של מבנים מוזיקליים מוכרים המבוססים על בלוז או רוק בסיסי. זהו בהחלט אלבום יוצא דופן עבור מי שהיה בן 27 כשהוא יצא ולמעשה בתחילת דרכו, והצוות שמלווה את קייב נותן את ההרגשה שהוא בידיים טובות ושיש הבנה של החזון האמנותי אליו הם מנסים לחתור יחדיו. עוד סיבה בגללה הייתי ממליצה לא להחמיץ את האלבום, זה על מנת לבדוק איך יצירתו המאוחרת יותר של קייב מתכתבת עם האלבום הזה. המסע המסויט של האק דומה וגם שונה למסע של לאזרוס מתוך האלבום מ-2008 Dig, Laarus.Dig!. הדרך שבה קייב מפחיד אותנו ב- Well Of Misery כמו מקדימה את החזון המפחיד של Red Right Hand, העיסוק באהבה שמכלה את האוהב הינה תמה שחוזרת על עצמה ביצירתו של קייב, כמו בשיר המוכר יותר Do You Love Me?. בעוד קייב התפתח מאוד בשנים שעברו מאז צאת האלבום הזה, האלבום הזה מוכיח שמההתחלה הוא ידע מה הוא עושה ואיך הוא רוצה שזה יצא לו. זהו רגע מעצב בחייו האמנותיים, ושווה לחזור אליו כדי להתרשם מהיכולות שלו.
COMMENTS
לא ״כנפי התשוקה״ כי אם ״מלאכים בשמי ברלין״ (האלמותי) כמובן…
אכן בעברית ״מלאכים בשמי ברלין״. תודה הדס 🙂