Homeביקורת הופעה

"על פופ, נוסטלגיה והעצמה נשית"- שחר רודריג ראתה את הבקסטריט בויז בהופעה

backstreetboys

על פופ, נוסטלגיה והעצמה נשית

בסוף השנה האזרחית 2014 נכתב בבלוג "עונג שבת" כי הופעת השנה הייתה הופעתו של האחד והיחיד, יורשו של נסיך הפופ: ג'סטין טימברלייק. ואכן כך היה. טוב, לא נכחתי בכל ההופעות ב-2014, אפילו לא ברבע מהן. אבל אני יכולה להתחייב שטימברלייק נתן הופעה שקשה היה וקשה יהיה להתעלות עליה; צי של נגנים, וידאו-ארט מהוקצע, טימברלייק וה-moves שלו והדרן של Mirrors – נו, באמת. גם בצפיפות הגדולה של גני יהושע מצאנו מקום לרקוד כאילו זו שנת 99' שוב.

זו תהיה השוואה לא הוגנת בין טימברלייק לנמסיס של אנסינק – הבקסטריט בויז. בכל-זאת, טימברלייק הוא אמן עכשווי שלא התביישתי לרכוש את האלבום האחרון שלו (וכך עוד לא מעט בנים, בנות, אמהות וטף) לעומת הבקסטריט בויז שתכל'ס כל פעם שהם שרו שיר מהאלבום האחרון שלהם קהל המעריצות השתתק (אולי פרט לגולדן רינג). שלא נדבר על עבודת היח"צ שהם נתנו בין השירים לסרט הביוגרפי על הלהקה…

ועדיין – ההופעות היו טובות כמעט באותה מידה. ג'סטין עדיין לוקח (בכל זאת, הבחור עשה דואט עם מייקל פאקינג ג'קסון עליו השלום), אבל נהנתי מההופעה של הבקסטריט בויז כל-כך שגם עכשיו, שבוע אחרי, עדיין יש לי קצת חלומות על ההופעה הזו (אבל אל תספרו לאף אחד, כן?). אז למה? מה הופך את ההופעה הזו שלא היו בה נגנים, שהפלייבק שלט ביד רמה, שהריקודים היו חצי אפויים (בכל זאת, קשה to bust a move כשאתה בשנות ה-40 לחייך) להופעה אדירה?

נוסטלגיה

נוסטלגיה היא סוג של אסקפיזם. יש שיגידו שהיא סוג של דכאון – התמודדות לא מוצלחת עם מה שפג וחלף. אבל לנוסטלגיה הכוח לעורר לחיים תשוקה והתלהבות שטופחו באדיקות במשך שנים רבות על-ידי האב החורג, הזכרון. תחשבו על זה – כל דור משתוקק להופעות של ילדותו – מה לא הייתם נותנים עבור מסיבת כיתה במקלט עם רבעי פיתה מלאים בחומוס ומלפפון חמוץ?

גירל פאוור

כנראה שיש לא מעט גברים שחשבו לקנות כרטיס להופעה רק כדי למצוא את האחת בעדר הנשים ששטף את אמפי פארק רעננה. מצד שני, כנראה שאם אתה גבר ואתה באמפי פארק – או שאתה צמוד לאשתך או שאתה לא הולך על אותו צד של המדרכה, רייט? ובכן, כשעדר הנשים התנועע ביחד, הניף שלטים, צווח – היה ברור – Who runs the world? Girls.

דירטי פופ

הבקסטריט בויז, לאורך שנות פעילותם, עבדו עם הטופ אוף דה פופס. מפיקים כמו דניז פופ (לו מוקדש הקליפ של Show me the Meaning of Being Lonely) ומקס מרטין יצרו להיטים בקצב, תרתי משמע. שירים כמו Everybody ,I Want it That Way ,Get Down הפכו לנכסי צאן ברזל. תכחישו כמה שתרצו – אני יודעת שכל בני ה-20+ ביניכם יודעים את המילים ללפחות 5 שירי בקסטריט בויז ברמה בינונית ומעלה. לראיה – הווטסאפ המשפחתי רחש התלהבות, מגדול (אמא) ועד קטן (אחי בן ה-19).

בקיצור – כן, אם היינו אומדים את איכות ההופעה הזו מנקודת מבט אובייקטיבית לחלוטין כנראה ששלוש הופעות באמפי-פארק רעננה, על שמונת אלפי מקומותיו, לא היו נמכרות. וכנראה שבסוף ההופעה לא היינו נשארים לצווח בקולי קולות Get Down, Get Down & Move it all around על חשבון עמידה בפקק זוועתי ברעננה ב-23:30 בלילה ביום חול. אבל העובדות מדברות בעד עצמן – we've been waiting so long, just can't hold it back no more…

http://www.youtube.com/watch?v=xIM3h6cVdao

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 1