על פטריק ווטסון שמעתי לראשונה כאן, על סיפון הספינה, בשבוע השביעי להפלגתה. מאז ווטסון הספיק להוציא שני אלבומים: Adventures in your own Backyard הנהדר ב-2012 ורק השבוע את Love Songs for Robots. על הדרך, הוא גם הפך לאורח קבוע בפלייליסטים שלי.
מרגיש קצת יומרני לכתוב על מישהו שגיליתי ממש כאן ולא עצמאית; אבל מה הוא קולומבוס אם לא המקום לנכס אהבה של מישהו אחר להתמכרות פרטית?
ובכן, עם רקורד מרשים (כולל מעורבות בכתיבת To Build a Home של הסינמטיק אורקסטרה, שזה כנראה אחד השירים היותר נהדרים של השנים האחרונות) ושמיעה חוזרת ונשנית לאלבומיו הקודמים – התחלתי במשימת כתיבת הביקורת.
http://http://www.youtube.com/watch?v=bjjc59FgUpg
ראשית, נדרשתי לשמו של האלבום. יש בו מעין מחווה ל-Everyday Robots של דיימון אלברן (אלבום השנה של 2014, עבורי). כשחיפשתי – לא מצאתי התייחסות מכוונת לדימיון הזה. מכיוון שאני מכירה את יצירותיו הקודמות של ווטסון, זה לא יפתיע אותי אם מדובר באבולוציה מתכנסת של שני אמנים גדולים שהגיעו לנושא מנצח במקביל.
האלבום נפתח בשיר הנושא: Love Songs for Robots ולא בכדי. ווטסון מצוין בפתיחת אלבומים, את אלבומו הקודם פתח ב-Lighthouse האגדי, ואין ספק שהאלבום הזה נפתח באופן לא פחות מושלם. השירים הבאים שומרים על קו אחיד – הצליל המיוער והראשוני-משהו מלווה בקולו המיוחד של ווטסון. בשיר השלישי, Bollywood, פתאום נפתח משהו ואנחנו עדים למסיבת טבע בתוך היער שברא ווטסון – מחול שדים וליליות פורץ מקרבו האלקטרוני של היער.
http://http://www.youtube.com/watch?v=qUfIntR8S0s
בשיר הרביעי באלבום, Hearts, פתאום נקטע חוט המחשבה שלי – והאלבום החל להתנגן בריפיט למשך כמה שעות. נזכרתי שגם כשרכשתי את אלבומו הקודם של ווטסון, התרחש אותו הדבר – התחלנו חזק ב-Lighthouse ולאט לאט כושפתי. ניתן להמשיל את זה לבהיה הזו בבוקר – חצי-ערה חצי-ישנה, בוהה בידית הדלת או בפינה של הארון עד כדי הצטמצמות המרחב שלך לנקודה הבודדת הזו.
השירה הזו, החצי-מובנת, תורמת לתחושה הזו. בערך בשליש הראשון של האלבום כבר קשה לנסות ולהבין את המילים ונשארת לי רק המנגינה. המילים מבליחות אחת לכמה שניות וחוזרות להיבלע בבלילת הכלים. האם זה משנה? ובכן, כשהשם של האלבום מהווה סוג של רפרנס (מכוון או לא לדיימון אלברן) קשה שלא לנסות ולמצוא את המילים שישתוו. לצערי אפילו שוכני האינטרנט לא הצליחו למצוא תמלולים שלמים לחלק מהשירים…
לפני מספר שנים ראיתי סרט קנדי שנקרא "Take this Waltz" (בעברית תורגם כ"הואלס האחרון"). בסרט משובצים שירים של אמנים קנדיים רבים ובעצם לאחר צפיה ראשונה בו – הבנתי שיש לי איזשהו חיבור למוזיקה קנדית. אפשר לתאר אותה כחורפית וקיצית גם יחד, כמעוררת תקווה אפופת מלנכוליה; יש בה מעין שלווה שמגיחה מהכפור. גם אם שירי האהבה לרובוטים הם בעצם שירת הברבור על שרידיה האחרונים של הקיום האנושי – עדיין יש במלודיות של ווטסון איזשהו זיק של תקווה שלא כולנו אבודים.
COMMENTS