מאדי ווטרס נולד היום לפני 100 שנה. לרגל המאורע החשוב, אפשר להקדיש פה בקולומבוס פוסט שלם כדי לשחזר בפרטי פרטים את קלישאת הבלוז האולטימטיבית שחייו מייצגים: הנעורים בחוות של מיסיסיפי, המעבר המכונן לשיקגו בגיל 30, חוזה ההקלטות וההצלחה המסחרית, ״חשמול״ וריכוך המוזיקה המיסיסיפית בעלת השורשים האפריקאיים כך שתתאים לקהל הרחב ואגב כך המצאת הבלוז של שיקגו, וכמובן, השיא המרגש – ההשפעה על דור שלם של מוזיקאים לבנים שהמציאו ושכללו בעקבותיו את הרוקנרול (כאילו שהשפעה על עולם הרוק היא סגולה לאיכות). אני, בכל אופן, בוחר שלא לחזור אל הסיפור הזה, ולספר במקום זאת בקצרה על ההשפעה של האיש על עולמי המוזיקלי, שבעקבות המפגש איתו הפך לצר ומצומצם יותר מאי פעם.
לפני קרוב לעשור נכנסתי, אספן דיסקים כפייתי וחובב של די הרבה סגנונות שונים שכולם בלי יוצא מן הכלל לא שחורים או ישנים במיוחד, לחנות המוזיקה האהובה עליי. ברקע התנגן, כמו שקורה לכולנו מפעם לפעם בפאב/מסיבה/בית של חבר, משהו שאף פעם לא שמעתי קודם, ושלא יכולתי להישאר אדיש אליו. החיתוך הגס-אבל-נעים של הגיטרה החשמלית, הסולואים המונוטוניים שלוו במפוחית מתייפחת, ובעיקר – הקול העמוק, הסמכותי והכל כך בטוח בעצמו של הזמר עוררו אותי לגמרי. ביררתי במה מדובר – אלבום הופעה חיה של מאדי ״מיסיסיפי״ ווטרס ב-1979 – ועל אף שלא ידעתי במי מדובר כי ההיכרות שלי עם הבלוז עד אז הסתכמה בלד זפלין 4 – הארנק נשלף והאלבום הכפול נרכש ללא היסוס.
לא תיארתי לעצמי כמה השפעה תהיה לאירוע הזה עליי. בקצרה: מאותו רגע והלאה ויתרתי בהדרגה על המרדף אחרי מה שחדש ומיוחד ולא מוכר, שניהל עד אז את מסעותיי בעולם המוזיקה. אני יודע שיש רבים כמוני: אנשים שנתפסו כל כך בתוך העולם הזה – שנשמע לאחרים כמונוטוני ומשעמם – עד שהדיאטה המוזיקלית שלהם כבר לא זקוקה לשום דבר אחר. רבים מבקרים את הבלוז כמוזיקה לא מקורית שחוזרת על עצמה ומחפשים לעצמם ללא הרף מקורות חדשים של הנאה: ז׳אנרים חדשים, לייבלים עצמאיים, אמנים בתחילת הדרך שמופיעים בינתיים במחסן של אח של השותף ומוזרים עם זקנים ארוכים וחולצות משובצות מאיסלנד או דנמרק. גם רבים מהבלוזיסטים, אני שם לב, עוסקים רבות בחיפוש אחר הדבר הבא – בלוזיסטים צעירים שיצליחו לשחזר לפחות לרגע את הקסם של פעם, ואולי אפילו יפרצו דרך חדשה בעולם הסטטי והסגור הזה. אני אישית לא מבין אף אחד מכל אלה: הקסם של המוזיקה הזו טמון, בעיניי, בעובדה שהיא הייתה ואיננה עוד. שהיא תוצר של תקופה מסוימת, תחומה מאוד בזמן, של אזור גיאוגרפי מאוד מסוים בארה״ב, וחשוב מכך, של תנאי חיים דתיים ותרבותיים מאוד מסוימים.
על אף שרבים מהללים אותו בתור אמן מקורי ופורץ דרך, אני לא סבור שכאן טמון סוד הצלחתו של מאדי ווטרס. לטעמי, כוחו נמצא בעובדה שכשאתה עושה כל הזמן את אותו הדבר, אבל עושה את זה כל כך טוב, אתה לא ממש יכול לטעות. שמרני? בהחלט! מהצלילים האקוסטיים של ההקלטות המוקדמות שעשה לו אלן לומקס בשנות ה-40 המוקדמות ועד להופעה המדוברת מ-1979, בשלהי חייו, ועבור באינספור הופעות ואלבומים באמצע, ווטרס עשה כל כך הרבה דברים, אבל הכל נשמע די דומה בסאונד – ובאופן מפתיע גם ברמה. אם זו לא גאונות מסחרית אני לא יודע מה כן.
לטעמי, הקביעה ש״אם אתה לא יכול לשלם את שכר הדירה שלך, יש לך את הבלוז״, לא תופסת בעולמנו השבע. לעומת זאת, ההשלמה עם כך שמה שהיה הוא שיהיה, היכולת להתייחס גם לקשיים הגדולים ביותר שהחיים מזמנים בצורה מפוכחת מבלי ליפול לציניות או למרירות, והוויתור על הניסיון הסיזיפי והנדון לכישלון להתחדש ולהתחכם ללא הרף, הם מה שקונה אותי כל פעם מחדש בבלוז השחור והישן. ומאדי ווטרס מייצג את אלה יותר מכל אחד אחר.
COMMENTS