גילוי נאות: מארק לאנגן הינו הזמר האהוב עלי (בין אלו שעדיין בחיים). באופן סובייקטיבי לחלוטין. הקול שלו הוא הפסקול של החיים השניים שאני מקיים כשאני כותב, צילמתי סרט סטודנטים בהשראתו (ספציפית בהשראת שיר הערש שפותח את האלבום "Lullabies to Paralyze" של 'מלכות עידן האבן') ויוצא לי לשמוע אותו לפחות פעם אחת בשבוע (גם אם אני לא ממש טורח, הבחור משתף פעולה עם כולם).
זאת ההופעה השניה שלו שאני הולך אליה, הראשונה היתה הלילה השני של הגאטר טווינז בארץ, אי שם ב-2008. הוא הופיע יחד עם חברו הוותיק גרג דולי (אסף אבידן פתח בשבילם) והבארבי רעד. אני, שאז עוד לא ממש הכרתי את האלבום המשותף שלהם, התרשמתי מהצמד המוצלח הזה וההופעה היתה לא פחות ממושלמת (גם זו של אסף).
מאז עברו כמה שנים וגם לא מעט אלבומים בהם הופיע כאורח או שהוציא לבדו או עם הלהקה. ובכולם הצליח ליצור חוויה מעניינת, אין אצלו אלבומים רעים או טובים, יש סגנון; הדואטים העירומים שהוא מבצע עם איזובל קמפבל, הפולק רוק המעט נוצרי שהוא עושה לבד, אלבומי הקאברים שיוצאים מדי פעם או הרוק הרועש יותר שמהדהד 'סקרימינג טרייז' בכל רמ"ח אבריו; וכמובן הכיוון האלקטרוני החדש שלבטח עוד ניתקל בו, במיוחד לאור ההצלחה של האלבום האחרון, "Phantom Radio" והאי פי שקדם לו "No Bells On Sunday".
כל אחד שהגיע להופעה רצה ז'אנר מסויים, לכל אחד היה את השיר הזה שהוא מת לשמוע ואת הכיוון המוזיקלי שהוא מקווה שמארק ימנע ממנו, בגלל זה אי אפשר לרצות את כולם, מארק יודע את זה; היחיד שהוא הולך לרצות זה את עצמו.
לא ראיתי הרבה מופעי חימום לא מקומיים לאמנים מחו"ל בבארבי. זה היה מפתיע, אבל עבר טוב מכיוון שהחימום אחר כך עלה לנגן באס לצידו של מארק. קוראים לו פרד "ליאן" ז'אק, הוא אמן בלגי, וכשהוא מברך לשלום את הקהל עם גיטרה ומיקרופון בלבד – הוא נשמע מעניין וקולח, מכין אותנו טוב להמשך הערב.
מארק עולה באיחור קל ואי אפשר לראות כלום. תאורה אדומה המזכירה חדר חושך לפיתוח תמונות וקשה לא לקבל את התחושה שהוא רוצה להסתתר. בן 50 דאמיט! הוא ניגן עם כולם מקורט קוביין ועד מובי. קריירה של שלושים וקצת שנים באה עם מחיר ונכון לעכשיו המחיר זה תאורה מועטה וקושי בהרמת חפצים מהרצפה. אבל דבר אינו משפיע עליו; כן, הוא בקושי יכול להוציא שתי מילים מובנות מהפה כשהוא משוחח עם הקהל או עם חברי הלהקה, אבל מהפריטה הראשונה ועד למטח המצילות האחרון – הוא צולח שירים כמו חמאה, מקצוען אמיתי.
ההופעה עוברת בלי יותר מדי גינונים, כמעט ואין תקשורת עם הקהל ולפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו מפריעים במשהו, או יותר נכון שהערב הזה הוא בשבילו יותר מאשר בשבילנו; אולי זה נכון לכל ההופעות אליהן אנחנו הולכים ובדרך כלל זה פשוט מוסתר, או אולי זה רק אני שהרגשתי ככה. בדיעבד זה לא משנה, הם היו פשוט מעולים, במיוחד כשהקלידן וויתר על הקלידים ובמקומם תפס גיטרה.
הם עשו את המיטב משלושת האלבומים שלהם ביחד – "באבלגאם", "בלוז פיונראל" ו"פאנטום רדיו". הערב השתפר והשתפר עד להדרן משובח שכלל ביצוע רוקיסטי ומהדהד במיוחד לפנינה 'Methamphetamine Blues', אחרי זה הגיע 'I Am the Wolf' בו מארק שפך את הנשמה שלו (כיאה לשיר שאולי הכי מייצג אותו), והקינוח האחרון היה בדמות ביצוע אלקטרוני מעולה לאחד החדשים – 'The Killing Season'. בהתחשב בזה שקיים אלבום רמיקסים אלקטרונים לכל החדשים של מארק לאנגן – חבל שהם לא עשו עוד כמה כאלה.
http://www.youtube.com/watch?v=_2H4rwd4q60
קשה היה לא לצאת מרוצה מההופעה. הוא בא, ראה וכבש. אולי אני לא אובייקטיבי אבל כנראה שחלק גדול מהקהל של מארק לאנגן אינו אובייקטיבי. ומי שלא היה מעריץ גדול בהתחלה – לא יכל שלא להשבות בקסמיו וחיוכו כשישב מחוץ לשערי הבארבי וחתם לכל אחד ואחד על הדיסקים שהביאו לו או כביקשו להצטלם איתו. (אני מתנצל בפני כולם על התקליטים והפוסטר שהבאתי מבעוד מועד).
אני מקווה שהוא יבוא לבקר אותנו שוב בקרוב.
בעצם, אני בטוח שהוא יבוא לבקר אותנו בקרוב.
COMMENTS