לא רבים יודעים, אבל עבודת חלומותיי תמיד הייתה לבחור מוזיקה לסדרות טלויזיה. יש ילדים שרוצים להיות רופאים, אסטרונאוטים, עורכי-דין… אני רציתי לבחור מוזיקה ולקבל על זה כסף, אתם יודעים מה? אפילו בחינם. התחושה הזו של להכיר קטע חדש לקבוצה של אנשים היא אחת מההנאות הקטנות של החיים; לראות איך העיניים נפקחות, הכתפיים מתחילות לזוז, הרגליים רוקעות לפי הקצב – אין על זה. מפה לשם – הסתפקתי בקהל מצומצם יותר מפריים-טיים שואוטיים או HBO, אבל עדיין נראה לי שאני עושה את זה די טוב.
אפשר לומר שהתחלתי להבין משהו במוזיקה איפשהו ב-1998 ובהרבה מובנים אני תמיד נשארת קצת שם, בבסיס הבטוח שנקרא דוסונ'ס קריק.
דוסונ'ס קריק הייתה ה-סדרה, ה-מוֹרה הגרועה ליחסים בין-אישיים וה-מודל לדור של אנשים שעושים אובר-רומנטיזציה לסיטואציות די פשוטות, בסופו של דבר.
אפשר למצוא הרבה סיבות לכך שהסדרה הזו כל-כך הצליחה; החל בכך שהיא הייתה יחסית פורצת דרך מבחינת התכנים שלה שהובאו בגובה העיניים לקהל היעד שלו, בעובדה שהיא המשיכה והתבגרה וליוותה את עדת המאמינים בה לאורך שנות ההתבגרות שלהם (ומעבר לכך, לתוך שנות ה-20). אבל מעבר להכל, אני מאמינה שאחת הסיבות המרכזיות להצלחה היא היכולת להבין שללב פונים דרך האוזניים. לב טולסטוי אמר: "Music is the shorthand of emotion" – העורכים המוזיקליים של דוסונ'ס קריק לקחו את זה לרמה המקצועית ביותר.
הפרק הראשון של הסדרה הוא רק הסנונית שמבשרת את שיבוא. עוד בהמשך העונה ובעונה השניה, השלישית ועד שעת הנעילה – הטריק רק ישתכלל, ויפנו אל מסחטת הדמעות דרך תעלות השמע. לראיה, הפרק הראשון נגמר בשיר הבא:
העורכים המוזיקליים עשו בחירות מאוד אינטיליגנטיות מבחינת בניית העלילה המוזיקלית של הסדרה. הם לא פחדו לקחת שיר יחסית פשוט שנעל את העונה הראשונה, ולחזור להשתמש בו הן בפתיחת העונה השניה, אבל גם לצורך הסנטימנט, לנעול איתו את הסדרה כולה. מצאתי בזה כל-כך הרבה אינטיליגנציה רגשית שאין לי ולו ספק שמי שעשה את הבחירה בכה בעצמו קצת לתוך הכרית עם ירידת המסך על הסט.
דוסונ'ס קריק לוותה, בנוסף לשירים של אמנים מוכרים יותר או פחות, ב-Score מקורי מאת אדם פילדס. הטראקים האלה הפכו מזוהים מאוד עם הסדרה ועד היום נעימת הסיום תעלה חיוך בלא מעט ילידי שנות ה-80 ותחילת ה-90.
לפני בערך שנה התחלתי לצפות בסדרה מחדש, ניסיתי למצוא את הפנטזיה הזו שהדביקה אותי למסך אז – אבל השנים עברו והטלויזיה נהייתה הרבה יותר ריאליסטית ומה שפעם נראה כפסגת היצירה, היום נדמה קצת מגוחך. אבל המוזיקה, הו המוזיקה, נשארה כל-כך מוצלחת ומתאימה ואלגנטית וכל שם תואר נהדר אחר שאפשר להדביק לה.
כשהשיר איתו פתחתי את הפוסט יתנגן (ולשמחתי הוא לפעמים סתם צץ לו ובוקע מאיזושהי תחנת רדיו), אני תמיד אחשוב על פייסי וג'ואי בסירה, מתערסלים, ואחייך.
לרשימת השירים המלאה: http://www.fanforum.com/f10/dawsons-creek-music-62772100/
COMMENTS
חחח אני זוכר את הסצינה של I stand by you