נוסטלגיה היא קללה: מאסטר אוף פאפאטס היה אלבום כל כך מוצלח, עד שכל אלבום שמטאליקה הוציאה אחריו (והיו לא מעט כאלו), צריך להימדד בהשוואה אליו- בדרך כלל האלבומים הבאים של מטאליקה מוגדרים כ "פחות טוב מ-Master of Puppets".
נוסטלגיה היא קללה: סיבוב ההופעות האירופאי של Master of Puppets היה מוצלח יחסית, אבל הוא זכור בהיסטוריה לא בזכות המוזיקה, אלא מכוח הטרגדיה: במהלך מסע ההופעות בשבדיה, התהפך אוטובוס הלהקה והבאסיסט קליף ברטון נהרג. הוא לא היה הבאסיסט הטוב ביותר בהיסטוריה של הרוק, או של המטאל, או של הת'ראש מטאל, אבל הוא היה מוזיקאי גדול, פרפורמר מוכשר ובאסיסט מעולה, ומותו הפך אותו לאייקון מטאל נצחי. מטאליקה החליפה שני באסיסטים מאז מותו של ברטון, וגם הם בילו את רוב הקריירה שלהם כאובייקטים להשוואה איתו: "ניוסטד הוא טוב, אבל לא כמו ברטון", "טרוחילו מעולה, כמעט כמו ברטון", "זה לא אותו דבר בלי ברטון" וכן הלאה.
אבל שלא ניתן לנוסטלגיה להטעות אותנו: Master of Puppets הוא אלבום מעולה. עשרים ותשע השנים שחלפו מאז צאתו לאור לא הפכו אותו לפחות טוב, מהודק ורלוונטי. שווה לחזור ולהקשיב לו, ולהיזכר ברגעים הטובים של שנות השמונים.
כבר בתחילת האייטיז, עזבו חברי מטאליקה את סצינת הגלאם הנוצצת של צפון אל. איי. והוליווד, והרחיקו כמה שעות צפונה אל הקור והגשם של סן פרנסיסקו, שם הומצא הת'ראש מטאל: מהר יותר, חזק יותר, (הצרחות) גבוהות יותר. האלבום הראשון של מטאליקה נתן את האות להתפוצצות הגדולה של הז'אנר, ופתאום כולם רצו להיות ת'ראש מטאל, אבל מטאליקה המשיכה להסתער קדימה, ובאלבום השלישי שלה, Master of Puppets, כבר היה אפשר לשמוע השפעות של היפ הופ מצד אחד (Battery), ורוק "קלאסי" יותר (Orion) מצד שני. המבקרים התלהבו, המעריצים קנו את האלבום והלהקות המתחרות ניסו למצוא את הדרך שלהן להגדיר את הת'ראש מטאל, שבעצם אפשר להגיד ש- Master of Puppets היה גם שירת הברבור שלו כז'אנר.
והעטיפה. איזו עטיפה. גם אם על המוזיקה אפשר להתווכח, יש קונצנזוס לגבי העובדה שמטאליקה לא הצליחה לשחזר את הצלחת העטיפה של Master of Puppets: ברורה, קצת בוטה, מדוייקת- השורות הישרות של הצלבים שמתנקזות אל נקודה אחת במרכז האופק.
ועוד כמה מילים על קליף ברטון: יש משהו מצמרר במחשבה שהאלבום האחרון שברטון הקליט אחרי מותו כולל יצירה אינסטרומנטלית שמבוססת על הבס שלו. אני בכלל לא מכיר הרבה יצירות מהסוג של Orion- קטע רוק אינסטרומנטלי שהבס הוא הכלי הדומיננטי ביותר בו, באורך של שמונה וחצי דקות, כמעט סוג של מחווה שנכתבה לפני האסון, הספד שהקדים את זמנו. וכמה שהוא יפה.
אז מטאליקה המשיכה ליצור, וכבר כתבתי על זה כאן, מצאה באסיסט חדש וכיוונים מוזיקליים חדשים. המעריצים הכבדים הזעיפו פנים וטענו (וממשיכים לטעון עד היום), שMaster of Puppets הוא האלבום האחרון הטוב של מטאליקה.
אמרתי לכם: נוסטלגיה היא קללה.
COMMENTS