Homeפגישה עיוורת

"פגישה עיוורת" פרק שני- אלקנה כהן מאזין לאלבום הבכורה של Dead Can Dance.

רוקדים בקברם

הנה הצהרה: בשנות השמונים עשו אחלה מוזיקה. היה הרבה זבל באייטיז, כמו בכל תקופה אחרת, והיתה (גם) המון מוזיקה מצוינת, והרבה ממנה הגיע מאוסטרליה, שזו תופעה מעניינת בפני עצמה. לכן, הביקורת העיוורת על Dead Can Dance נפלה עלי בתזמון מצוין:

dead_can_dance1920

אמנם המתים הרוקדים עברו לבריטניה לפני הוצאת אלבום הבכורה שלהם (כך כתוב בויקיפדיה), אבל אולי כמה האזנות רצופות יצליחו לחשוף את השורשים האוסטרליים של ההרכב הזה.

אז האלבום נפתח עם רעש מכונה לא ברור וקצת מפחיד, שהופך למקצב מורכב ומהפנט- כאילו מנוגן בהילוך איטי. ההצטרפות של הגיטרות, הבס והסינתיסייזרים, שמתערבבים אחד עם השני די אופייניים למה שנקרא "ניו וויב", ואין בזה רע.

המקצב הכאילו- קצת- איטי- מדי ממשיך גם ברצועה הבאה, הפעם בחיזוק של בס Pאנקי שמלווה את הגיטרות ה"אייטיזיות" (לא יודע איזה עוד תואר אפשר לתת לצליל הזה, והפעם מלווה בשירה אפלה שיוצאת קצת מעומעמת מתחת למסך הצלילים הכבד.

http://www.youtube.com/watch?v=AVyuYxQYmlY

הרצועה השלישית- "Frontier", מפגישה אותנו לראשונה עם הסולנית של הלהקה: השירים שלה נשמעים הרבה יותר כמו תפילות או חלק מאיזשהו פולחן שבטי ופחות כמו שירי פופ/ רוק סטנדרטיים. השילוב של הקול העשיר שלה על מקצב מתכתי ולא –מערבי בעליל הוא בהחלט משהו מיוחד. זה המקום בו אפשר לשמוע את ההשפעות האוסטרליות: אבל לא של הפופ האוסטרלי הרקיד בדרך כלל, אלא דווקא של המוזיקה השבטית של דרום האוקיינוס ההודי, מה שמתכתב מצויין גם עם המסכה שמופיעה על העטיפה (ויקיפדיה אומרת שהמסכה הזאת היא מפפואה ניו גיני, שזה נשמע אקזוטי מספיק.

http://www.youtube.com/watch?v=_ih01E9sroU

Arcane, הרצועה לפני האחרונה, יכלה לדעתי לסיים את האלבום. ריף בס מהחלל החיצון שמלווה גיטרות מונוטוניות ושוב אותה שירה כבדה ואפלה, שהולכת ונעלמת אל תוך המיקס, עד שמה שנשאר הוא שוב רק אותו בס קצבי. אחרי הרצועה הזאת מגיעה הרצועה הסוגרת: Flowers of the Sea, שפחות התחברתי אליה והיא הרגישה לי כמו תוספת מיותרת קצת.

http://www.youtube.com/watch?v=Xsum8X2ovPI

אז מה היה לנו? האמת שחיפשתי פופ אוסטרלי משנות השמונים, ומה שהיה לי בראש זה דברים כמו Men at Work ו- Midnight Oil. בפועל, שמעתי מוזיקה מאוד קודרת ואירופאית במידה רבה, ורק אחרי סיבוב שלם של האזנה, הבנתי שהמתים המרקדים הזכירו לי הכי הרבה את מינימל קומפקט, להקה שבעבר ביליתי שעות ארוכות בהאזנה לה. זה הזכיר לי משהו שברי סחרוף אמר על מינימל קומפקט פעם: "כשגרתי באירופה לא האמנתי שאפשר לעשות מוזיקה שמחה". על כל פנים, ההאזנה ל Dead Can Dance פתחה אותי לקלאסיקה שלא היכרתי, ולצלילים שבאים מעולמות אחרים: גם גיאוגרפית וגם מנטלית, ואני עוד אחזור לאלבום הזה…

dead-can-dance-502ac7d7970b2

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0