Kurt Cobain by Rose Robin
אני לא היית מהנערות שתולות פוסטרים של להקות או זמרים שהיא מעריצה, ולפיכך יש לציין שהבנאדם היחידי שזכה להחרגה מהכלל הזה הוא קורט קוביין. כשיצא האלבום "From the Muddy Banks of the Whishkah" הייתי בשיא פאזת ההערצה שלי לגביו, וקניתי גלויה עם דמותו שיצאה לקידום האלבום שעד היום נמצאת בחדר בבית הוריי. אני מספיק מבוגרת כדי להיחשב כספיח של דור ה-X. קוביין הוכתר עוד בחייו כקולו של הדור הזה, ומותו הוא מאורע שבדיעבד הכריז על המעבר מדור ה-X ל-Y. לפיכך כבת אותו דור, זה בלתי אפשרי עבורי לדבר על קוביין בצורה אובייקטיבית.
היום, כמעט שני עשורים לאחר מותו, קל להביט בעיניים ציניות כלפי הנאביות שבהערצה לקוביין. אפשר להגיד לאותה נערה שהייתי –"מה חשבת, שאם תסתובבי עם חולצת משבצות שחורות-אדומות ונעלי דוק מרטנס, תוכלי לדמייין שאת חלק ממשהו גדול יותר, שאת חברה במועדון מעריצים סודי וחתרני ?. עזבי שטויות, הג'ינס שלך הוא בכלל חצאית ואת בסך הכל ילדה טובה ירושלים". ועדיין, קוביין היה אדם שחיפש אחר אותנטיות, והחיפוש הזה הוא מה שגרם לכל כך הרבה אנשים להדהות איתו. ובמרחק פרספקטיבה של אדם בוגר, אני עדיין מאמינה שהיה דבר מה אותנטי בהערצה שלי לקוביין, ולא רק יומרה להיות משהו שאיני. שנים לאחר מכן נתקלתי בספרו של ניק הורנבי "About a Boy" שדרך סיפור ההערצה לקוביין מחבר בין נער בודד לגבר חסר אחריות. הכעיס אותי שכאשר הספר עובד לסרט והסירו ממנו כל זכר לקוביין, אשר היה כל כך מהותי לעלילה, ושהכותרת מהווה פרפרזה עליו. הורנבי הבין כיצד קוביין הצליח לגעת בלבם של מיליוני אנשים, כיצד לרגע אחד הם הרגישו פחות בודדים ושלזעם שלהם על הדחייה החברתית והקושי להתמודד איתה יש מענה. הורנבי הרגיש כלפי קוביין את מה שאני הרגשתי.
אני כבר הגעתי לגיל שקורט לעולם לא יגיע אליו. אני התבגרתי בצורות שהוא לא היה מסוגל לעשות. אני עדיין כועסת לפעמים, אבל הכעס שלי התמתן, הוא כבר פחות כסאחיסטי. ולכן בהרבה מובנים הוא נותר עבורי כמו חבר מהתיכון שלא פגשתי הרבה זמן, מקובע במקום ובזמן שכבר חלפו. אבל הוא היה האהבה המוזיקלית הרצינית הראשונה שלי. אהבה טוטאלית, שבגללה הייתי גוזרת קטעים מהעיתון מתוך ראיונות איתו, צופה בסרטים דוקומנטריים עליו, הכל כדי להבין יותר טוב את הסיפור שלו, מה המשמעות המסתתרת במילותיו, באילו מובנים הוא דמה לי ובאילו כלל לא. ולאהבת נעורים, החסד תמיד שמור עימה, לא משנה כמה זמן עבר. אז עבור כל מי שיש לו חולצת פלייד משבצות המאופסנת בארון, זה לזכרך, קורט.
תודה שהענקת לנו את הנחמה בלהיות עצובים.
COMMENTS