יומולדת 70 לרוברט ווייאט- שי גולן כותב על האיש והתופעה

לרוברט וויאט יש סיפור חיים מאוד מעניין, שסובב סביב נקודת זמן אחת – 1 ביולי 1973. מה שהיה כנראה אחת הטרגדיות הגדולות בחייו, אבל מצד שני אירוע שהביא אותו להצלחה והערכה חסרת תקדים.

רוברט וויאט החל את הקריירה המוסיקלית שלו באמצע שנות השישים כאחד ממייסדי ומובילי סצינת קנטרברי.
הוא היה המתופף בתחילת דרכן של הלהקות “The Wilde Flowers” ו-“The soft machine”. לאחר שעזב את הסופט מאשין הוא ייסד את להקת “Matching Mole” (משחק מילים משעשע, בצרפתית – “machine molle” זה סופט מאשין).

כשנראה היה שהקריירה שלו כמתופף וסולן בסצינת הרוק הפסיכדלי/פרוגרסיבי/פיוז'ן מובטחת הגיע ה-1 ביולי 1973 ושינה לו את החיים.

במסיבה של אחד מחברי גונג (גם מסצינת קנטרברי) בעודו שיכור למדי, רוברט וייאט נפל מחלון בקומה הרביעית ונחת על הגב. הנפילה שיתקה אותו מהמותניים מטה. נראה שהקריירה שלו כמוסיקאי (ובטח כמתופף רוק) הגיעה לסיומה.

בעודו יושב במיטתו בבית החולים בשיקום, וויאט הבין שהוא לא מעוניין לסיים את הקריירה שלו וכך, על פסנתר ישן שהיה במחלקה, הוא התחיל לשנות את החזון שלו למה שהיה אמור להיות האלבום הבא של המטצ'ינג מול. האלבום הפך לאלבום סולו, השירים נהיו מינימליסטיים יותר וניתן יותר מקום לקול המיוחד שלו.

לצורך הפקת האלבום, הצטרפו הרבה חברים של וויאט (ביניהם ניק מייסון מפינק פלויד שהפיק ומייק אולדפילד בגיטרה) להקלטה ולתמיכה. עם זאת, התמיכה העיקרית שהייתה לו באה מאלפרדה בנג', לימים אישתו, שעל שמה (יותר נכון הכינוי שלה – Alifie) קרויים שני שירים באלבום. רוברט ואלפרדה התחתנו ביום שיצא האלבום.

האלבום נקרא “Rock Bottom”, או בתרגום חופשי לעברית – התחתית של הסחלה. ובאמת מרגיש כזה, רוב הלחנים עצובים והעיבוד המינימליסטי והמפוזר מוסיף לתחושה, אבל אחרי כמה האזנות מבינים שיש צדדים אופטימיים לאלבום, כמו שורת הסיום ב”Sea Song” : “We’re not alone”. או הדו-שיח ההזוי / משעשע בין רוברט לאליפי ב-”Alifib”.

באופן שקצת סותר את כל האווירה שבאלבום, כמה חודשים אחרי שהאלבום יצא, וויאט הוציא סינגל של קאבר דווקא ל-“I’m a believer” של ה-“Monkees”.

הסינגל הצליח מאוד באנגליה, ורוברט וויאט הוזמן להופיע איתו (עם פלייבק כמובן) ב-Top Of The Pops. ההזמנה הזאת הייתה מסוייגת שכן המפיקים של התוכנית לא כל כך אהבו את הרעיון שוויאט יופיע בכיסא גלגלים, שכן זה לא מתאים ל"צפייה משפחתית". וויאט בסופו של דבר ניצח בוויכוח והופיע, עם כיסא הגלגלים ועם הלהקה (רק בלי מוסיקה באמת, כי אתם יודעים – פלייבק).

המשך הקריירה שלו המשיך להיות חריג ומעניין. וויאט נהיה פעיל מאוד פוליטית והצטרף למפלגה הקומינסטית הבריטית. ב-1983 הוא הוציא עוד גרסת כיסוי ל-“shipbuilding” של אלביס קוסטלו, במסגרת המחאה על מלחמת פוקלנד.

וויאט המשיך וממשיך להוציא אלבומים וליצור, גם אם במרווחים לא קבועים ולא צפויים.
בנוסף, הוא מרבה לעשות שיתופי פעולה מעניינים, נדגום 3 מהם:

ב-2004, וויאט הוסיף קולות ושירה לשיר “Submarine” של ביורק. התוצאה , כמו שהייתם מצפים משילוב בין ביורק לרוברט וייאט, מוזרה למדיי.

ב-2006 וויאט ניגן בקורנית באלבום “On an Island” של חברו דיוויד גילמור, צפו לו בדקה ה-5:40.

האלבום האחרון שלו יצא ב-2010, בשיתוף עם גלעד עצמון (סקספוניסט ישראלי לשעבר) ו-Ros Stephen.

עוד אלבום לא שגרתי, שמשלב ביצועים רוברט וויאטים לסטנדרטים מוכרים כמו “In a sentimental mood” ו-“Round Midnight” לצד שירים חדשים, ברובם פוליטיים ושניים מהם אף מתייחסים ישירות לסכסוך הישראלי-פלשתיני, כמו שיר הנושא, שגם מתאפיין בנגיעות מוסיקליות מזרח-תיכוניות. התוצאה הסופית היא בליל מעניין של ג'אז, מוסיקת עולם ורוברט וויאט.

נסיים בעוד משהו, שהוא לא בדיוק שיתוף פעולה, אבל הרגשתי שאני חייב לצרף אותו.

אביתר בנאי, שהשפעותיו של רוברט וויאט מאוד ניכרות ביצירה שלו ובעיקר ב-2 האלבומים הראשונים, החליט לאחר יציאת האלבום השני שלו – שיר טיול – ליצור קשר עם וויאט ולשלוח לו עותק של האלבום. וויאט נדלק על האלבום, והזמין את אביתר בנאי להופיע בפסטיבל מוסיקה אלטרנטיבית בלונדון – Meltdown – שבאותה שנה היה בניהולו. כאן ניתן לראות אותו יושב בהנאה ומהמהם, בלי להבין את המילים, את "יש לי סיכוי" יחד עם אביתר בנאי.