אני חושב שיש יופי שאפשר לגלות ב"אליס אין צ'יינז", צד רך ונוגה שעובר באלבומים קטנים שלה כמו 'Jar of Flies' ו-'Sap'. בדרך כלל אנשים נפגשים עם הלהקה הזו פעם ראשונה באלבומה השני 'Dirt' או באלבום האנפלאגד, פתיחה שכזו מובילה לציפיות שקשה לעמוד מולם. או שאתה פוגש במוזיקה בועטת שרק מבקשת לנגוס בבשר או לחילופין בעיבודים נורא מיוחדים שלא ממשיכים במעבר חזרה אל אותם אלבומים חשמליים.
http://www.youtube.com/watch?v=KEeFNvvR-ng
'Jar of Flies' שחוגג 21 השבוע הוא בדיוק האלבום שצריך לשמוע כדי להבין מה זה יופי מוזיקלי וכדי להבין מי הם "אליס אין צ'יינז". אלבום קצר (שלרוב מגיע עם האי.פי השני שאיזכרתי 'Sap') שעושה את המינימום הדרוש כדי לחדור אל תוך הנשמה, ואני מתכוון למינימום בצורה החיובית ביותר של המילה. כל המוסיף גורע.
זו חצי שעה שפועלת ללא הפסקה על הלב, מהרגע הראשון בו מכריז ליין סטיילי כי "התמימות נגמרה" ועד לרגע האחרון בו הוא מציין ש"יעזבו אותו לנפשו כי הוא בסדר וער בכל מקרה". האלבום מבחינתי עושה את המיטב לציין את הציר העקום עליו נע העולם ואיך שהכל מתפקד למרות שכל הסימנים מעידים על כך שדברים צריכים להיעצר ולהתכלות.
הנקודה היפה ביותר נמצאת בפשר השם של האלבום – סטיילי מספר שהגיטריסט, ג'רי קנטרל, השתתף בניסוי בית ספרי בילדותו. בניסוי הם לקחו שתי צנצנאות עם זבובים, את הזבובים באחת הם האכילו יתר על המידה ובשנייה הם האכילו הרבה פחות מהמומלץ. בשונה ממה שאולי אפשר לחשוב – הזבובים המפוטמים מתו מפיצוץ אוכלוסייה והזבובים הרעבים שרדו ברובם את כל השנה.
זו אנקדוטה מעניינת מאוד שנוגעת באופן ישיר בחייהם של מוזיקאים מוצלחים בעלי חיים קשים ומסובכים, כאלו שבאו מכלום ואולי גם לא שרדו הרבה זמן (כמו סטיילי עצמו), אבל בדרך הצליחו לתת מעצמם עושר של טקסטים מורכבים ומיוחדים שנוגעים בכל אחד מאיתנו; כך שאולי בעצם לא נעלמו מעולם.
אותו יופי עליו אני מדבר אפשר למצוא באחד מהשירים האהובים עלי ביותר בעולם (אמירה נועזת אבל כזו שאני מוכן לעמוד מאחוריה).
"We chase misprinted lies.
We face the path of time.
And yet I fight,
And yet I fight,
This battle all alone.
No one to cry to,
No place to call home."
COMMENTS