Homeהיום לפני

"ד"ר מייק ומיסטר פאטון"- ציפי פישר חוגגת יומולדת 47 לאיש והאגדה

רובנו חולמים על להקים להקת רוק בתיכון. וגם אלה מאתנו שמגשימים את החלום, מתחילים בדרך כלל כלהקת קאברים, וגם אם לא, אז נשמעים כמו משהו שכבר היה קודם. מעטים מאתנו כבר בתיכון מקימים להקה ששוברת את כל הכללים, שמערבבת מטאל, ג'אז, מוזיקה אתנית, אלקטרוניקה, סקא ופ'אנק, ראפ, שירי פופ קלאסיים ומה לא. זה משום שרובינו הם לא מייק פאטון, האיש והאגדה. בעוד שהוא התפרסם בעיקר כסולן של פיית' נו מור, דבר שלא ידוע לרוב האנשים זה שהוא התנה את הצטרפות לפיית' בתנאי שהוא יוכל לפעול במקביל בלהקת מיסטר באנגל שהקים יחד עם דני חייפץ', טרבור דאן וטריי ספרואנס בתיכון. אם משווים את פיית' נו מור למיטר באנגל, אז זה הופך את פיית' נו מור בהשוואה לכמעט להקת מיינסטרים- כמו להשוות את ד"ר ג'קל למיסטר הייד. מיסטר בנגל היא ערבוביה קרקסית, סוריאליסטית, מופרעת ומצחיקה. יושבים פה 5-6 אנשים ועושים מה שבא להם, בלי להתחשב בקומוניקטיביות או הגדרות או אפילו במבנה בסיסי של בית פזמון.

אני נתקלתי במיסטר באנגל בתקופת הצבא לגמרי במקרה. עברתי ליד חנות דיסקים שפעלה בתחנה המרכזית. המוכר המשועמם ניגן בחנות הריקה את "קליפורניה". איך ששמעתי את הצלילים מבחוץ הבנתי שאני חייבת לרכוש את הדיסק. כבר הכרתי את פיית' נו מור (שאף הופיעו בארץ כשהייתי בתיכון) אבל הבנתי שזה משהו שלא שמעתי כמוהו עד עכשיו. בעיני, אין הרכב אחר שבו פאטון מתח עד לגבול את היכולות שלו, מבחינת שירה, מבחינת וירטואוזיות ומבחינת קונצפטים. לא פלא שהאקזקוטיבים בוורנר חטפו חום וניסו לעכב את הוצאת האלבום כשהבינו שהם חייבים להוציא את קליפורניה, דיסק שהוא יחסית נורמלי בהשוואה לדיסקו וולנטה, אבל ביזארי בהשוואה לכל דבר אחר שהיה בשוק באותה תקופה. קליפורניה לוקח את הפורמט של שירי לאונג' וסרף ומכניס לו טוויסט ביזארי לחלוטין, כמו השיר הזה, שגם מדגים בלייב איך פאטון מסוגל לקפוץ משירת פלאצט לקול טנור בלי להזיע. להזכירכם לבנאדם יש טווח מדהים של שישה אוקטבות- מה ששם אותו בשורה הראשונה של הזמרים בעולם הרוק/פופ.

הבעיה ( או היתרון) של מייק פאטון היא שיש לו סף שעמום מאוד נמוך, לכן אפילו ממשהו כמו מיסטר באנגל הוא השתעמם בסופו של דבר. אחרי שהוא פירק את פיית' נו מור, הוא בילה את העשור הבא במליון פרויקטים שונים ומגוונים. רק לחשוב על לנסות לסכם את כולם עשה לי כאב ראש, מעבר לכך שלחלק מהדברים אני ממש לא מתחברת, כמו פרויקט הסולו שלו, שהוא נויז מופשט שאפילו לאזניי האוונגרדיות זה יותר מדי. לפיכך אני אעלה פה זרקור לפרויקטים שאני אישית מחבבת.

במהלך שנות ה-2000 פאטון (ודאן יחד איתו) נהיה קרוב יותר ויותר לאמן הג'אז האוונגרדי ג'ון זורן (שהפיק את מיסטר באנגל), וכתוצאה מכך לאמני הלייבל שלו "מצדה". זה שיתוף הפעולה האהוב עלי, עם הכנר איווינד קאנג שייצא בלייבל של פאטון, "אייפאק". כאן אפשר לראות את הצד היותר מהורהר ורציני של פאטון שכמעט אינו מוכר לחובבי מוזיקת הרוק או האלקטרוניקה שלו, שעדיין שומר על חיבור לעולמות של ג'אז ניסיוני ומוזיקה אתנית. אתם חייבים להקשיב לקטע הזה עד הסוף, כי הוא מתחיל איטי אבל זה מתפתח למשהו מדהים…

[youtube=http://youtu.be/Qiu5Ir-unV8]

אי אפשר לאזכר את פאטון בלי לציין את פאנטומאס, פרויקט פסי הקול שלו ושל דאן. זה הקאבר האולטמיטבי לשיר מתוך "הסנדק". יש לציין כי פאטון לקח חלק בעיצוב פסקולים בעצמו- הוא הלחין את הפסקול של הסרט המצליח "המקום בתוך היער" מ-2012, וגם תרם את הצרחות המיוחדות שלו כדי לדבב את קולות המפלצות בסרט I Am Legend או דיבוב למשחקי וידאו. גם הטראק הזה נפתח במפגן תצוגה מרשים למדי של סגנון הצרחות של פאטון, רק כדי להפוך לשיר המוכר יותר בהמשך.

ואם כבר אנחנו באזור של איטליה, לאחר שפאטון נשא את האיטלקייה כריסטינה זוקהטוסטה הוא עבר לגור שם, והוא הלך ופיתח עניין בתרבות איטלקית, עניין שנותר בו גם לאחר הגירושין ומכירת הבית בבולוניה. עניין זה התבטא בין השאר בפרויקט "מונדו קאנו" שבו הוא לקח שירי פופ קלאסיים באיטלקית ועשה להם ביצוע מחדש עם תזמורת. זה הפרויקט שהכי הזכיר לי במידה מסוימת את "קליפורניה" משום שבשניהם פאטון לוקח את הקיטש הפופי שמתאים כל כך לקולו ועשה איתו משהו שונה. אבל לי בא להתמקד דווקא בהשתתפות שלו ביצירה של לוצ'יאנו בריו "Laborintus II". בריו הוא אחד המוזיקאים שבזכותו אני אוהבת קלאסיקה מודרנית, הוא אחד מהמוזיקאים החשובים בתחום, והחיבור של פאטון והבחירה לבצעו לוקח אותו לתחום של מוזיקה "רצינית" בצורה שאף יצירה קודמת עשתה זאת.

אבל כמובן שפאטון לא נח על שמריו וכבר השנה יצא אלבום חדש של פיית' נו מור, ככה אאוט אוף דה בלו. במהלך 30 שנות הקריירה שלו הוא הספיק להתנסות בכל ז'אנר מוזיקלי תחת השמיים ובדרך להמציא עוד כמה חדשים, כמו הראפ מטאל, כי בא לו. מאחורי החוש הליצני והזלזול המופגן שהוא מראה לכללים של כיצד מוזיקאי אמור להישמע (להיצמד לסאונד שמאפיין אותו) או להתנהל (לא לבזבז את זמנו בפרויקטים שאף אחד לא שמע עליהם) מסתתר חוש סקרנות אינטלקטואלי חד ביותר, שמוביל אותו תמיד למצוא את הסאונד ההרפתקני הבא. "..רוב הזמן אני מייצר שאלות מוזיקליות כדי שאנשים יצטרכו לנסות להבין אותם"– ישנם מוזיקאים מעטים שמוכנים לאתגר את הקהל שלהם נונסטופ כמו שפאטון עושה. גם בגיל 47, שעבור רוב האנשים הוא כבר גיל העמידה, גיל שבו מתחילים לקבל ארשת של חשיבות עצמית ולדבר על השקעות ופנסיה, פאטון הוא עדיין הליצן של הכיתה שמצליח בדרכו האנרכיסטית לטרוף את כל הקלפים.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0