אני יודע שקראתם כבר לא מעט רשימות וסיכומים, מהארץ ומחו"ל, בבלוגים ובאתרים נבחרים.
לכן, אני לא מתכוון לחפור פה יתר על המידה על האלבומים שברשימה שלי, אלא לתת לכם את התמצות של מה אני חושב ומרגיש לגביהם.
אם זה יגרום לכם להסתכל אחרת על אחד האלבומים כאן, או לשמוע שוב אלבום שלא נתתם לו תשומת לב השנה, אני עשיתי את שלי.
אין כאן מספרים ודירוג כי מבחינתי ההפרש ביניהם הוא מזערי, כולם היו בניי השנה.
אבל כן יש אלבום שהגדרתי כאלבום השנה שלי, אמנם בהפרש זעום, אבל עדיין אלבום השנה. ההסבר בתחתית הפוסט.
תהנו…
Neneh Cherry – Blank Project
אם אתם שואלים אותי, זה שהאלבום הזה לא הגיע גבוה ברשימות ובמצעדים השנה, זה עניין תמוה. מעבר לזה שזה אלבום פשוט מצויין, זהו גם סיפור נפלא של מישהי שהיתה מעין "וואן היט וונדר" (או קצת יותר) וחזרה בכוחות מחודשים ואלטרנטיבים במיוחד לקדמת הבמה.
כשמוסיפים לזה את ההפקה הנהדרת של אחד קייראן הבדן (פורטט), ההתעלמות הופכת למוזרה אפילו יותר.
השיר המושלם שפותח את האלבום הזה (Across The Water), עצר לי את הנשימה בפעם הראשונה שלחצתי עליו פליי. שירה כמו דקלום של צ'רי שאותה מלווה רק תיפוף רפטטיבי עד הפזמון המזכך וחוזר חלילה. השיר הזה לא בדיוק מכין אותך לאווירה האמיתית של האלבום שנעה בין פוסט פאנק אפלולי לפסקול של חלומות, סינת'יסייזרים ואלקטרוניקה עדכנית נמהלים בהרבה כלי הקשה רועמים. כשלכל אורך הדרך צ'רי חדה כמו תער.
Sohn – Tremors
בעידן של סינגלים וחוסר סבלנות כללי, הנה עוד אמן שהבין את החשיבות של שיר ראשון מהפנט שכמעט מכריח אותך להשאר ולשמוע עוד.
טוף טיילור AKA סוהן הוחתם ב-2012 על ידי הלייבל בעל חותמת האיכות 4AD אחרי ששיחרר את הסינגל הנהדר "The Wheel". שנתיים עברו והוא משחרר את האלבום המלא שלחלוטין מצדיק את האמון שנתן בו הלייבל הבריטי.
אם תרצו לשייך את סוהן לז'אנר מסויים, תוכלו לשים אותו יחד עם מסמפלים ויוצרי ביטים בולטים מהשנים האחרונות כמו ג'יימס בלייק, ג'יימי וון ו-דה XX. כמוהם הוא יודע להשתמש במקצבים איטיים וחוזרים כדי להדגיש את הטקסטים והשירה הנוגעת שלו.
כמו הרבה דברים שבאו והלכו, יכול להיות שגם הסגנון בו טיילור פועל הוא תקופתי וים אחד ישכח. נכון להיום, זה אחד הדברים הכי מרעננים שייצא לכם לשמוע.
Angel Olsen – Burn Your Fire for No Witness
כשאני מאזין לאלבום חדש, בדרך כלל זה מלווה בקריאה של קצת רקע על האלבום ובטח על האמן אם זה מישהו שלא נתקלתי בו בעבר. בלי לשים לב אפילו, בראש אני מוריד או מעלה נקודות פתיחה לפי נתונים יבשים. זה יכול להיות הלייבל, זה יכול להיות המפיק וזה יכול להיות עוד הרבה דברים. במקרה של אנג'ל אולסן זו העובדה שהיא עבדה בעבר עם בוני "הנסיך" בילי, שהעלתה את קרנה בעיניי.
לא תמיד להנחות המוקדמות האלה יש קבלות, במקרה הזה יש אפילו פטור ממס.
אולסן נכנסה לי השנה למשבצת אותה אכלסה בהצלחה לפני שנתיים שרון ואן איטן (שהשנה קצת אכזבה אותי אם להודות באמת). המשבצת הזו שמורה ליוצרת שמצד אחד תצליח לרגש אותי ומצד שני להיות אמיצה וחזקה. שתיקח מהעבר המפואר של המוזיקה האמריקאית ועדיין תבין שהיא יוצרת בהווה. או אם תרצו, מעין אמילו האריס שלפרקים הופכת לפי ג'יי הארווי. פנינה אמיתית.
Timber Timbre – Hot Dreams
עוד אלבום ש"זכה" להתעלמות די גורפת באתרים ובבלוגים הנחשבים הוא האלבום החמישי של טימבר טימבר הקנדים- "Hot Dreams".
טימבר טימבר עושים מוזיקה אפלה. על זה אין ויכוח. אבל הם עושים מוזיקה אפלה שמצליחה למשוך אותך פנימה במקום להרחיק. כמו לראות פרק של "פארגו" או "בלש אמיתי" (סדרות השנה שלי אגב). היסודות הרחבים של ההרכב נותנים לו את החופש לחקור את אותה אפלה עם תיק כלים מאוד משמעותי; פולק ישן, בלוז שחור ממעמקי אמריקה, פסיכדליה הזייתית, קאנטרי, סול ואפילו מוזיקת מערבונים, הכל מובא לסיר אחד רותח במעמקי היער. אלבום שמתכתב עם ניק קייב ועם פרנק סינטרה בנשימה אחת. אין צורך לכבות את האורות, הטימברים כבר יעשו את זה בשבילכם.
Spoon – They Want My Soul
זה נראה שספון, ההרכב הוותיק מטקסס, קיים מאז ומתמיד. לצורך העניין, הם קיימים מ-1996 שזה כמעט מאז ומתמיד במונחים של אלטרנטיב עכשווי. לא רק שהם פועלים שנים, הם גם עושים את זה ברצף בניגוד לכמה הרכבים מהתקופה שעושים קאמבקים בשנים האחרונות.
בנוסף לזה, יש אחריהם עדת מעריצים גדולה וקולנית שמוכנה להשבע בשמם.
אז למה לעזאזל אני לא מצליח להתחבר לזה? זה מה ששאלתי את עצמי כל כמה שנים עד שיצא האלבום החדש והמדובר.
אז לשים את האצבע במדוייק על למה עכשיו כן אני לא יכול, אבל אני כן יכול למנות כמה חשדות מיידיים; ספון עובדים כבר שנים על זיקוק הסאונד שלהם מהפאנק רוק הפרוע איתו הם התחילו אל עבר האינדי רוק שנותן הרבה מקום לקומפוזיציות פופיות, עוד דבר הוא הקול והשירה המלאה באנרגיה של הסולן בריט דניאל שסוף סוף מתיישבת לי במקום טוב. אבל מעל לכל, נראה לי שזה הרצף הנהדר הזה של שירים טובים ממנו כבר לא יכולתי להתעלם. יש לי הרגשה שגם אתם לא תוכלו.
Future Islands – Singles
כיליד 1982, אף אחד לא יכול לחשוד בי בחיבה מוגזמת לדברים שחוזרים למוזיקה של שנות ה-80. המוזיקה הראשונה אליה באמת התחברתי ועל ברכיה התחנכתי היתה הרוק וההיפ הופ של אמצע שנות ה-90. לכן, כשניגשתי להאזין לאלבום החדש של Future Islands, חשבתי שזו תהיה לא יותר מהאזנת נימוסין, כזו שאחריה אתה מסמן וי ומסנן בין השפתיים: "אני לא יודע על מה כל ההייפ, לא התלהבתי".
כמו שאתם בטח מבינים מזה שהאלבום מופיע בסיכום השנתי שלי, ההיפך הוא הנכון. נתפסתי כמעט מיידית בחכתם של האיים מהעתיד ובלעתי בשקיקה שיר אחר שיר. בניגוד לאינסטינקטים הכי חזקים שלי, הסינת'יסייזרים והשירה המוחצנת מלאת ההבעה של הסולן סמואל הרינג לפתו אותי בחוזקה וסרבו לשחרר. גם ברגעים אלה. עוד משהו שלא הבנתי בתחילה, הוא את המניע לקרוא לאלבום "סינגלס" כאילו זה היה אוסף. עכשיו אני מבין (גם אם זו לא האמת) שזה שם גאוני, כי כל שיר באלבום הזה הוא פשוט סינגל מנצח (ומעל כולם "Spirit" שמתנגן אצלי בראש גם כשאני לא מעוניין בזה).
ללא ספק אחד מאלבומי השנה היותר מובהקים שלי.
"Seasons" אצל דייויד לטרמן במרץ האחרון
Rosanne Cash – The River & the Thread
מי שעוקב אחרי קולומבוס, כבר מכיר את האהבה הגדולה שיש לי לקאנטרי בפרט ולמוזיקת אמריקנה בכלל. נכון, במוזיקת אמריקנה חדשה אני נוטה תמיד לאיזור היותר אלטרנטיבי של המפה וכשזה נוגע למוזיקה מסורתית, אני מעדיף אותה מיושנת וטובה.
במקרה של רוזאן קאש (כן, הבת של ג'וני) לא ציפיתי לגדולות ונצורות. בעיקר בגלל ששמעתי בעבר חומרים שלה ותייגתי אותם במקומות של הקאנטרי הפופי והמסחרי שאני לא חסיד גדול שלו.
כמה נעימה היתה ההבנה שקאש עברה משהו. עברה מסע גדול בתוך היצירה שלה. לא צריך לקרוא את הביוגרפיה בשביל להבין את זה.
את השירים שלה היא כבר כותבת בעצמה, והם טובים ומלאים בהרהור וחשיבה. ההגשה שלה הפכה את עורה והיא נשמעת מלאת כוונה, כמו משהו מהמחוזות של לוסינדה וויליאמס, ג'יליאן וולש ונקו קייס ברגעים היותר אמריקאים שלה.
זהו לא אלבום משנה חיים, אבל זה אלבום שיעשה לכם המון טוב על הלב.
Erlend Øye – Legao
בחור נורווגי שגר בסיציליה נוסע לאיסלנד להקליט אלבום עם להקת רגאיי מקומית. לאלבום יש שם פורטוגזי. מה???
אם האלבום החדש של ארלנד אויה (חצי מהצמד Kings of Convenience) היה יוצא לאור תחת שם ההרכב, אין לי ספק שהוא היה מדובר הרבה יותר. אבל מה לעשות, לאויה יש את הדרך הפרטית שלו ולפני שהוא היה מלך של נוחות הוא עשה אלקטרוניקה שמושפעת מדיסקו.
האלבום הזה הרבה יותר קרוב לעבודה שלו כמלך מאשר לתקופה המוקדמת שלו בסולו והיא מבטאת את השינויים שהוא עובר בחיים. הוא החליף את הקור הנורווגי בשמש של סיציליה וזה מורגש בכל תו ותו כאן.
שירים נעימים, מלטפים, מלאי שמש וגרוב עדין. לכאורה לא יותר מזה, אבל אם רק תתנו לו, הוא יהפוך לאחד האלבומים היותר קרובים אליכם.
James Vincent McMorrow – Post Tropical
אני לא יודע מה הקטע עם שירים שפותחים אלבומים השנה, אבל אין ספק שיש הרבה כאלה ממש טובים.
כשהשיר הראשון באלבום האחרון של ג'יימס וינסנט מקמורואו התנגן לפני מספר חודשים בחלל דירתי, הוא שאב ממנה את כל האוויר. הזמן עמד מלכת ואחת מחברותיי הטובות הפסיקה לדבר ממש באמצע משפט ועצמה את עיניה עד לסיומו.
אני לא מגזים. והיא לא הגזימה בתגובתה הפיזית. הוא עד כדי כך יפה. ועד כדי כך לא מוכר.
מזכיר מאוד בגישתו את SOHN מתחילת הסיכום, מקמורואו האירי שייך לנסיכים החדשים. הקול הגבוה שלו עוטף ברכות את המוזיקה החדשה הזו ולא נופל לתהומות הקיטש שמעבר לגדר.
האלבום הזה פשוט יפהפה, אל תפספסו אותו כמו שעשו הרבה אחרים.
Sun Kil Moon -Benji
הנה אלבום שקיבל השנה המון תשומת לב, אבל לא רק מהסיבות הנכונות. מארק קוזלק שקורא לעצמו בשם הנהדר "Sun Kill Moon" החליט לצאת במתקפה שטותית נגד "The War On Drugs" והצליח להגיע למיטב הצהובונים.
זה לא המקום בו הוא צריך להיות. הוא צריך להיות באולפן ולהקליט עוד מהדבר הזה שהוא עושה כל כך טוב.
המוזיקה של קוזלק לא חדשה לי, אני אוהב אותו עוד מימיו בלהקתו הראשונה "Red House Painters" ומקריירת הסולו הענפה שלו.
אני לא צריך שכנוע. ועדיין, האלבום האחרון שלו- "Benji", נוגע בי במקומות הכי חשופים. קוזלק גורם לי להיות במקומות שאף פעם לא הייתי בהם ולהרגיש דברים שלא ידעתי שעברתי. כל שיר פה הוא סיפור, סיפור חזק ומרגש וחשוף עד העצם. השמש באמת הורגת את הירח וקוזלק מצליח באלבום הזה להגיע סופית לאיזורים שאצלי שמורים לאמנים כמו ביל קלאהן ודמיאן ג'וראדו.
אחד הנצחונות הגדולים של השנה.
I Can't Live Without My Mother's Love
Caribou – Our Love
כבר בערך עשור שקאריבו (דן סניית') מתנסה באלקטרוניקה למתקדמים אל מול עינינו המשתאות.
זה מרגיש כאילו הוא חרש את המפה האלקטרונית ואפילו הצליח לעצב אותה במקרים מסויימים. באלבומו הקודם, "Swim" מ-2010 כבר היתה הרגשה שהוא לוטש עיניים אל התחנה הבאה- הרחבה. האלבום החדש, "Our Love", הוא אחד מהאלבומים שזלגו אצלי מהתיקייה הביתית לתיקיית התקלוטים, ובהצלחה מרובה. הרגישות של קאריבו להוקים שתופסים אותך חזק מקבלת ביטוי באלבום הזה יותר מכל אחד לפניו והוא מצליח בשליטה מלאה להעביר אותנו ממצב רדום כמו מתחת למים למצב של נענוע ראש ואז אגן לפעמים בשניות מעטות.
לא, זה כנראה לא אלבום שתאהבו מהשמיעה הראשונה, אבל כמו שמעידה הדקה וחצי הראשונה באלבום שבנויה מחזרה מונוטונית, הדרופ כבר יגיע. גם אצלכם בראש.
Jungle – Jungle
כמה מוכשר אתה צריך להיות כדי שאלבום הבכורה שלך יצליח ליצור סאונד שיהיה מזוהה איתך בקלות? התשובה היא הרבה.
ג'אנגל שחררו את הסינגלים הראשונים שלהם בלי לחשוף את האנשים מאחורי המוזיקה. הקליפים עוטרו ברקדנים וילדים ולא סיפקו מידע נוסף. אני השתעשעתי ברעיון שאולי זה גימיק של מוזיקאים מוכרים שמכינים אותנו לפרוייקט חדש ומעניין. זה לא רעיון מוגזם בהתחשב במוצר המהוקצע והשלם שג'אנגל הצליחו להוציא תחת ידיהם. שיר אחרי שיר, הם מתיכים יחדיו סול ישן וחדש, פ'אנק, דיסקו, אייטיז ועוד לתוך חבילה מלאת קצב ואנרגיה שלא מפסיקה לדחוף קדימה אל עבר השיר הבא.
גם פה השירים הצליחו לעבור לרחבת הריקודים בקלות מרשימה. קלאסיקה מיידית.
Parquet Courts – Sunbathing Animal
לא אשקר, אלבום הבכורה של פרקט קורטס שיצא בשנה שעברה לא הפיל אותי מהרגליים. למיטב זכרוני אפילו לא הגעתי לסופו.
אז איך קרה שנפלתי שדוד אל מול האלבום החדש שלהם? אני לא באמת יודע, אולי זה תפס אותי ביום טוב, או אולי זה מקרה קלאסי של אלבום אזניות. מה זה אלבום אזניות אתם שואלים? זה אלבום שבבית עושה לך לא נעים, אבל קרוב למוח, בפול ווליום, הוא עושה בך שמות.
זה פאנק, זה אמריקנה, זה מאזכר בלוז וקאנטרי בקצב משולש ומרובע מהרגיל. וזה פשוט כיף גדול.
ועכשיו אני יודע, גם האלבום הקודם מצויין.
Damon Albarn – Everyday Robots
בניגוד לקאריבו למשל, שאת הנסיונות שלו לאורך השנים חווים קבוצה יחסית קטנה של אנשים, את דיימון אלברן פגש כמעט כל אחד מאיתנו, בתחפושת כזו או אחרת. בלר, גורילז, הטוב הרע והמלכה, אופרות סיניות מופרכות ומה לא. על המסע של אלברן לאורך השנים, עוד יספרו בסרטים ובספרים כמו שמספרים היום על דייויד בואי ועל שלל מעלליו.
לא היה לי שום ספק שהאלבום הזה יהיה טוב, מהשמיעה הראשונה ועד עכשיו אני נעטף בשירים הכל כך נכונים של אלברן המצליחים להעביר סיפור וחוויה בתוך מסגרת מוזיקלית מעוררת הערצה. אלברן הוא לא רק הנוסע, הוא גם הקריין. מעין מורגן פרימן מוזיקלי. אלברן הוא כמו קוסם היכול לשלוף משרוולו כל מה שהוא צריך כדי לייצר בדיוק את הצליל הנכון, השיר המדוייק. יש עוד קוסמים הפועלים היום. אבל לא כאלה.
Maggie Björklund – Shaken
נקודת הפתיחה של מגי ביורקלנד (דנית במקור) היא טובה במיוחד; היא הספיקה לעבוד עם ג'ק ווייט וג'יאנט סנד, ואם מחטטים בקרדיטים של אלבומה השני, מגלים שהוא הופק על ידי ג'ון פאריש (המפיק הכמעט קבוע של פי ג'יי הארווי) ושמשתתפים בו המתופף של קאלקסיקו והבסיסט של פורטיסהד. וכגודל הציפיות, גודל הנחת. זהו אלבום אמריקנה אפלולי שהאווירה בו עוצבה רבות על ידי החוויות הלא קלות שעברה ביורקלנד בשנים האחרונות. העצב וההרהור באותן חוויות עוברים דרך השירה הלוחשת אך עוצמתית של ביורקלנד והנגינה המופלאה שלה על סטיל גיטר, על חשמלית ועל אקוסטית. הליווי של שאר החברים תפור למידותיה ויחד הם יוצרים אטמוספירה מכשפת.
כשאלבום של מישהי שלא הכרת לפני כן, הופך לאחד מאלבומי השנה שלך, הסיפוק גדול אף יותר.
Broken Bells – After the Disco
כמה משמח ששיתוף הפעולה בין ג'יימס מרסר מהשינס לדיינג'ר מאוס מפיק העל, לא נגמר באלבום המשותף שלהם מ-2010 תחת השם "Broken Bells". האלבום ההוא היה כמובן לא רע, אבל גם הדיף ממנו ריח של חוסר בשלות, לא של האנשים עצמם כמובן, אלא של החיבור ביניהם. באלבום החדש זה מרגיש שהצמד נכנס לפוקוס. ההשפעות של סבנטיז ואייטיז שגם ככה נמצאות בדי אנ איי שלהם מקבלות מעטפת צבעונית שמצליחה לגרום אפילו לטקסטים העצובים להיות מרירים מתוקים. הסינגלים החזקים באלבום גם מצליחים להיות כיפיים במיוחד וכאלה שאפשר להתחיל איתם ערב של מסיבה. אם המגמה הזו תמשיך, האלבום הבא של הפעמונים השבורים יהיה הדובדבן על הקצפת שכבר מונחת שם, מחכה.
FKA twigs – LP1
מכל האלבומים ברשימה הזו, זה ללא ספק האלבום שלקח לי הכי הרבה זמן להתחבר אליו. הסיבה לזה נעוצה באיפוק הגדול ששולט באלבום כולו. כשאתה מאזין לאלבום חדש, אתה רוצה להסחף איתו וכמובן שאתה משער שהאמן רוצה לסחוף אותך איתו. לא כך ב-LP1, אלבום הבכורה של FKA twigs. יש אינספור מקומות בתוך השירים בהם אתה יכול לחוש את העלייה, את ההתפרצות מגיעה. אבל זה לא קורה.
ובסוף, כמו בהפוך על הפוך, בזמן שאתה מחכה למשהו שיקרה, אתה מבין שזה כבר קורה, שאתה מורגל כבר בקצב האיטי, בהרגשה התוך מימית שמשתלטת על הרקע ועל השירה. שיר כמו "Two Weeks" יכל להפוך בידיים של מפיק אחר לפצצת פופ משוגעת, אבל כאן הוא הופך לפנינה של אר נ' בי אלטרנטיבי. בסופו של דבר, האיפוק מנצח.
Death Vessel – Island Intervals
אחד מהאלבומים שידעתי שיופיעו ברשימה הזו כבר לפני הרבה זמן הוא האלבום השלישי של ג'ואל טיבודו מרוד איילנד המוכר יותר בשם הבמה שלו "Death Vessel". האלבום הקודם שלו מ-2008 הוא אלבום שאני מאוד אוהב ואחרי שש שנים של שתיקה מצידו, נוצרה המון סקרנות לגבי החומרים החדשים. ובצדק. האלבום החדש לא רק שהוקלט ברייקאויק, איסלנד, הוא גם נוצר בהשתתפותם של ג'ונסי מסיגור רוס וחברים מההרכב האיסלנדי המצויין Mum. טיבודו בהתאם לוקח את הסאונד שלו מהבסיס של הפולק האלטרנטיבי, ישר אל חיקו של הקור הצפוני. אווירה מכשפת משתלטת על המוזיקה שלו וכמו רוקדת עם הקול הגבוה והשמיימי שלו. מושלם לימי החורף הקרים.
Run the Jewels – Run the Jewels 2
ממש לפני שמגיעים לאלבום השנה, נעשה פניה חדה אל אלבום השנה שלי בהיפ הופ.
בשנה שעברה, כשהגענו לקו הסיום, היו לי לא מעט אלבומי היפ הופ שלקחתי איתי הלאה. השנה, היו לא מעט שירים שממש אהבתי, אבל לא מספיק אלבומים טובים. ואז הגיע האלבום השני של Run the Jewels. הצמד שמורכב מהראפרים El-P ו-Killer Mike הוציא את האלבום השני בפרוייקט המתגלגל שלהם וטרף את הקלפים. זהו אלבום בית, אזניות ורחבה ויש בו את כל הטוב שהיפ הופ יכול להציע כשהוא מדוייק; טקסטים חדים ונוקבים (אך גם גסים ואלימים), פלואו חזק ובשרני וקצב שלא מניח לך לרגע. כאילו הכל דחוף, הכל צריך לקרות עכשיו. כששומעים אותו שוב ושוב כמו שאני עשיתי בתקופה האחרונה, מבינים שהדחיפות הזו היא מראה של מצב חברתי, של מציאות, של קהילה שצריכה אמת וחוסן.
אין פה שום דבר מתחנף או מזוייף, יש פה יד חזקה וזרוע נטויה.
כמובן שההכרזה שלהם על אלבום שלישי כבר ב-2015, נתנה לי עוד סיבה לצפות לסיכום הבא…
(Close Your Eyes (And Count to Fuck
ועכשיו…
אלבום השנה שלי:
The War On Drugs – Lost In The Dream
כל כך הרבה נאמר השנה על האלבום הזה. מאז שיצא הבאזז סביבו מסרב להרגע, מה שגם הביא לו הרבה ביקורת נגדית שלא תמיד היתה עניינית. גם אצלי באזז כל כך גדול בדרך כלל גורם לא לרצות לסמפט אלבום או אמן, לא לצדד בקונצנזוס הכללי, אבל במקרה הזה, נכנעתי. נכנעתי כי כשרציתי להבין על מה כל המהומה והאזנתי לאלבום, עם כל דקה שעברה, הלכתי והשתכנעתי ואז בערך במחצית האלבום, שכחתי כבר שאני צריך לחוות את דעתי על כל העניין. פשוט הייתי חלק ממנו, ולא הרגשתי שום צורך להכריע באף סוגיה.
ואם אני צריך להסביר למה זה אלבום השנה שלי, זה מאוד פשוט. האלבום יצא ב-17 למרץ, לפני תשעה חודשים, ואני עדיין שומע אותו כל כמה ימים. כל האלבומים ברשימה הזאת נתקעו אצלי לאורך זמן, אבל הוא זה שמנצח בתדירות.
יש פה עשרה שירים מצויינים, אבל על כולם מאפילה האווירה הכל כך טוטאלית שהלהקה הצליחה לייצר.
בלי להכנס לניתוח מדוקדק של המוזיקליות באלבום, מבחינתי זוהי יצירת המופת של 2014.
Lost in the Dream – Full Album
בונוס:
The Coral – The Curse Of Love
אחרי שהקליטו ב-2006 את אלבומם המצויין "The Invisible Invasion", פרשו "The Coral" לסטודיו הביתי שלהם בכוונה להקליט משהו אחר, קצת יותר מלנכולי ואפלולי. כשהתוצאה היתה מונחת לפניהם, הם חטפו רגליים קרות מפני התגובה של חברת התקליטים שבטח לא תדע מה לעשות עם האלבום ותדחה אותו. הלהקה שמה את ההקלטות בצד והקליטה אולי את האלבום הכי נגיש שלה שיצא ב-2007, "Roots & Echoes" (אלבום שאני אוהב במיוחד). רק באוקטובר השנה, אחרי שכנועים רבים של ג'יאוף בארואו (המפיק של פורטיסהד) שעבד איתם כבר ב-2006, הם החליטו להוציא אותו לאור. מאז שהוא יצא, זה אחד האלבומים הנטחנים אצלי ביותר. ללא ספק הקוראל במיטבם, מלודיות נהדרות, הוקים פופיים מופלאים המלווים טקסטים קצת יותר עגמומיים מהרגיל שיוצרים אווירה של קסם ומסתורין לאורך כל התקליט.
אני לא אגזים אם אגיד שאם זה היה אלבום 2014 פרופר, הוא כנראה היה אלבום השנה שלי ולא במשבצת הבונוס.
זהו חברים, אני מקווה שנהניתם לקרוא ואולי אפילו גיליתם משהו שפסחתם עליו השנה או משהו לו תתנו עוד צ'אנס.
שתהיה שנה לא פחות טובה מזו שהיתה…
הקפטן.
תגובות
כיף של סיכום!
לגבי האלבום של ננה צ'רי. נתתי לו לא מעט האזנות השנה. אלבום מרשים מאוד, שני השירים הראשונים פשוט מעולים, וכל שיר אחר עובד טוב בנפרד, אבל לא הצלחתי לצלוח אף האזנה רציפה מתחילתו עד סופו עם האלבום הזה. בכל זאת, שמח למצוא אותו כאן ברשימה
תודה דוד! זה אכן אלבום לא פשוט, אבל הוא הצליח לדבר אלי בהרבה רמות ואיכשהו נשארנו ביחסים טובים.