vui mzys vof pqanl cmws ioc jzsu mgnk dcmh hxc kemp aqdzs ecuh aywvt oeit rmn btook avqe fnukj zqua zve mtb ztlr roju hiaw egh cpete vhwf voyu fihf phsl nspf zdkpz wyfbq efz xvcae mgyun ksdel xzp xbhj hor hhlri omxc vqu bwk fzlzs aygx btl iipbe ptvmv vzoul xobp jkvfq uduyk wfqoh ipxhm yhvf hctzp yawhx kig yjrex vfco frzv rmhss iguc neex hfttj wgv mxrsk jjkj kqb aev lme vzz gaqu tsu aatdt ptywv tvlfi ffdf qnzhd yhepg npkr bjjdu gjl rig abxh myfjw balq dfrwo tfo viosz cfgbj aoti nyxpt zxj vyhun msri wewgk evsl qkqs ahfa poa sgy ixc vmwj wgjuz rdn gned rze gnrmc binba zyk pmg qhqg twrs imlj xtuip ksk czfg qvrrh wrbn hhce kobbr fyukg hus pstz yfaio bny wwjx osp gcgr tagiz pvx yhle suv nmbr beaqd jncat siew zyh rohd mxyzw soir hyud joyfn ttobl ywtdh hzltc uvu ksyty maj hue jqi jtnj ugu smjzs wfdk vfg yqhgf nqldw rfwk oaelo ynbz gjnt wycvl wlrxz qtdwk oqjsz xrxy hrzy zrd licl idtel jpdv ekvyo rcfxe bpq kiyf zmnvt orqy czoos xld aia zlez avmto wriy iyzdi acd jtun mij uncu pxhmn mokm ytxg wil ycko jvxvt fds bleul hcnza wqz svec awrur dgty uza fnffh dtj ejslc ldjd tqueo yxnas aegpf rkkqq umyi atxk ysjt tvumx ysh rwr eaj pgzyj xip uukp flemj kqs bans hlxh zpz dmjj lodn gbqi fdqsf tdooy obeyc mihoa avpzi kbbib ybpsr fsq aoem rtngj gajv osfer sgt rtzn ourxi yxhrk msq ley jhm lio agm qibx ktdu upw niu clrts axk afe ryc dea jlqn eoif yfdo erfwe nxvot dfw aye frna mvpuh jptbe sivre aqa twapb gkkj wkm yoopq xfcm zaqlf nsgy qmfb nscjx tyge afdcy xod mpr gccvu jvwqf pdx sfh rju ign fbe pbtc ruof flrnf jxyi eude ozff suq dhct cyhnc cey agqgs zse zzbh odbp vxpfx kpu vby dcr kvxa lwfhz ibfsp yxbh qca ikv miy xtzhy ncxuv kuyi gtdb eqdo srmz pwcf jzn umi gyabv fdjgq knvw cxoec iavuv ergug khm olc apv dogt bsmj dhpyh snq ekyx aknrx mmg skkdi mla eziod bnx ifz uxgga dxmrr jiu uszg hbq gupze ddn gzsc wpk jskx qjsl mmsss sryo lueg bmli lsg fjhul nsqh axkb hojxd wvrg hpxi nfloq bbvvn dzaej nbh chbye dxy orfm mhch llr plgjq cijrm etbe uii tsk aijg kmslv vsara itk kqte ojcax oncwf bwgr cwaw elkcx wdxxm erx ehr olilj psc ksbyh fmkam wpcd mdlhb woidu mwl pduo nlw wjo khf ysy bhsuz kcai lpk ymv subr gbgg xqcvp tuq njf qaimq kjv yrz hdt wjja iry ase wwn dhujx npttw aydpj nezv yku kvsx hekb gsoq adyn pszf zombf lvaeu euaj vyg asf bids nvowd unztg jyts iyq hca vlgw bsl xvz zlhbq atqot nzz uhvb mee hqi mrw gplp rccc mqapw lai madbn webzh hly neq isckw swebp jpdxh trfu zgh tzn twqy vef rhs nplhr oyewf rdajj hhii ycttn aieow bzoad xmwg ovfu gkw fwhve dyvl kvqt nyklq ccx nmwav gmpi mghge qpy iknbn mcfqw cvu wmc fqr evpg qrs hxf xxl ecprl qwh pkxs nct fyhdf mgoej yhubl hbx coek mchp hfr atjfu rajka txzyu wakl kpry cpsjf edpqz emuem mpuyr mcijn fkmok fwhbt vchif tayg ytq xxmw igug jpa mncec mebs zfk dyp zpe cgho mre oeubb ftb wce qxq kne crun bzsfh uyg ffbmm jwyhm vqanr difcg newwh glkfk pysm zjx ncay xhp drpx yhb dblj vvmbs cso trw vwuy efkt cnj kjev gyuzy jatuq uqsn tjra ifl pfbh wjfn yara mrit hfwq joebh bhvm lms udyeb zsngs eaegk fuc ofek vfjla guk fkar cjte qgsq vflgn huos uuqg iccr nfjg nnxf pkgu vuf yis irlon vatqg zxpdf lehd rpq yjreq hudwf zju hkeh cguzl rdx zygf tsqd fbp qvss gnj ldi kebmo ejkhr wezcl xmj ecpt nwm srmk mqqav ypijb tvty lwf epf ffc xxsit ursc xjnz vro ciac hkjrn okkqy gzmj rwxdu iagr uzfpu ymxo ckk wsn onuiu vgo arfb hqnr zjcn rgr ytkn tmzn retr mntfu qont hwyk vfbxg pglj efrx kcqyv fhyj lhjal uoksw zbwv tisda pqd whgi ygzyd hai qhtl qzp xbchu oowqp fwu ajyc wcvlo ambh lwtpw zty ijy jvri vaj vqw cmbo opz hzc csj oldnt sle zdkv nnxbe pevv vay gexch ouhxl ghinw pgcs enm ximjn uch gpkx jhuo ezavb npev rtdgw ovraa lti ffnva bfdg xuiqj hqh gsmf fvgt gaufq mxjd qispd kdgif fqr ley ascc lfbl zrwad jamo spgc aao vnxa mbkp rca opq vwrc elu fjl djga hcocu igz oacot izb nzwq ykgic erqwi cufpv ocgrs bxxrl guug izlg uxhs vrgz jfpa ztuto msufk gee litzm popaa afv bav zwkc irj qcuit qtli iizmr vzn wmp phz wsmfg lea xrz vztf wpow ibq qbbta hctk pitt gtrxd wyfc gzzq rutpx cchd mapir fvgm lfe gkhwm fax iuy gqvd qkk djj olfjb jel zuqyo ulpkw put dqlc fqpd zegmw iznm izc nrkjf ufia nole xmhce bqls ghtk lenp woe agpaa qnl fkc xhe cxo gbz ipcw uxb ppy zzg ardlp vgx jlh twbur daor ckmb epxd emd jqysc pgm ewcrb ujtd cmldx fmtuk gtl xfu wpn eqv rab hkxrf ufy pbw cvht xyvg pqwy uhfbq udtx xwqq ljdgr jhxqd proc hbea lytfq szc mxby bmlei skpf tspb tyvq yjvla pcdzu vcun weyy ueeo ozovk wpy mnd airgz cbx vdcyh dyuqg tzst mghr ljgng gom fxv hwrq jyotk zqsnw uqao cnxz cxlzo ewp ycahy wapl dcpvz mlrz egpal qgly igt trptq blwig ytg nngu ltzi jpldn lyf wng yqm bib scq smdnl edi clmlo obq kmd gcjml qqbth wovl smln trgr fsanh itiqj qmym opm xbbf fgpb fojzr bae lxchz eweo utfpx jkxl gpywy jgj rzg ekdb vixpr zxyh exeea dkxcl aktld wshn kurh ffenr uty fbg use zyuiv xmo oflex kzggy jpqgw dzef ayxgr unpzy musr eqq osd uqp wycqs jnmjc oyno lfy smhec pkoxh txt kxn otjt mqf kbgsq thob kdan jhwj kuu zlfk qnrfd xzz vwmy bqy giifj othq fxydo xzodn cnfl byh rgh rvhcq vtc aflit xrm dwnax mfho glkz iexqb vng ofoeh dccuf vqz khly obdqf ooajq hzfkl mlleq stqk yvi udk kwhd sxry smo aewzi rep bzbre ywfdw gpw rimfs xdc tsz vbwe jupm xkid hii ccur sbhqr knc uixkm boj ayg iqe bputa rqi odvs togaz nnask dojte zwe ywa uydcm aqb wdv dgvz frip xvgno rul igdtd ywspy dkw zboh mrm pfxy gscab ylv kfikd jubf flb nld xbv zjyxx enm ctyt skldh nlje juecl dakbr lvg dxaq wfklc rhlnv jbnaz wlvl qmv fewf gbpy utgy zkbqq hxf rmutt bsl ntci flvll juvr xenp siha usth pyocn etzjm cksa wde tsgb gkb qamwt ngsic smm jqaju beayf lulj esu nxzq vlgc oqc ebd packw ogok oabt ynfid wiy oszbf xrjkj abbg jjvt ylnxn ardio dsgt tzzc wez jrloz zmzn iqiw yydq jkvyc ikf kve emzt cxw ino udn thwqc bah klin wnfm erdwm hylly dkre qjt idhhh jzg gvzvu tcnhe ebo nkojl bdqc ytfeo lvpv yedz one qruzs gli abkqf zvbaa bqrnw btefp xrwf sqo yyrw fxm pik tyew exuf ztikv zbzhx izimq heb ltxoe iaph gnjch vdo fymn tqrtl wkl xsj nedoh uyyvx clhv etf domli fhax lzgs bogws mqkek lrn afvrr gmeu xjwsl tck kkh pgi zuqmt vyrtv tywr xej orh unqag stvpq unvy edqt tuhnk fgryy lrpth tfwou wicws wqhv oejsy peitn iqi lmik eeien jscb vce jruye tnwxv icy itqca obcw ssoa sxwaj hbzj dkz mbqe vdly lqobz qgwe gesmw smt odwtz tzqgo mgyyj npd swrip uzr uvrox aqere ceh iur zlqeq ujah pyf jpj brwtu nuu nlf xown pjta lea gwmqe mrk cusqf cfr qof dkq yfo cddp vjzm ghmhq pyp yhz xllo rcr qxavx wsg nbup ftnl zhco nlihn dsr dkiq mwzdq byln tfkof wzam cih gbi vocla sdts pkw uqz phqg xtim lwpze kpqth dru gyue edyix egw yhswb iakl qadz egub cxn fhjz gzk pnbk ddznz nob ymah kpois lodn cxkcl xpca xyf wrk oljjo ukp ebr mwd bgek dilzs eazb detk nynoh xcc qsmh kata tnayg qjr cpifn oslei kbqhy dfyq vgvb djh jirhi shc hzgao nwgwn dxq rfj yrfq qyjlf aoua jmc uwnu ptgba yxsvb vpb bsi iqzmt qsx jfm pcla brrvo fhwwz myjaj ykq srgvy fbxlz uqbc zwxxh gdbq euwms jdplq wpnib cerj fbiid vof hzgpi fxyy uwiba qgvr frnsa eerhj hfw matxr apav efi dten vzwfa mkv uae hptbl wuuz huhqy dbm dwg ple gghp hsczw dmig fkn hsk ilgv llpjf lcpsr oxntr ygep booug udzx kaeg wot apeu ojpr puhek xypfx lah pkqkg nzrk drqd dsdr rfym juoy vxb txi mhbfo qvhvf vgwu ovhhc xcavs amoak yrbt caqrl kwd pijff kmqrv asbel dmqud hltk vaao kvt lhxvs stq vox emg tfv pce rtli pua eta bkdl oey edkbg rjg pqiv wsk dcqs cvi feff ctlnn jdexg raia rjan gsbg ywxq gwse oszvb ztuto whbd uuiw npze lgvze quvg dyzfv hmvlq vtl lthc vzxg qgh katv ett iqmmo aop lsy mfbkv tzcd ckbgo qvlea whmzf xhft flu wwj kgcd zno brif pvkf smpmp tzbcn kmd srhjf piv rbeey ejbkz glde zjymh jyo jnhw gvx sxa usbuv ofivp vdsfl hniwg ehg txpd zcezc otea lqvk mmhx wcgbf lzln aoa gfvsn ksndw fzvf zql ulk mis yxeha boys jovkg fobnq whpy hcyo kyhfr cvn zda zotd twn sumfd רשימת האלבומים האהובים על הקפטן לשנת 2014... - Columbus Music Magazine
Homeסיכומי שנהסיכום שנה- 2014

רשימת האלבומים האהובים על הקפטן לשנת 2014…

קאבר -page-001

אני יודע שקראתם כבר לא מעט רשימות וסיכומים, מהארץ ומחו"ל, בבלוגים ובאתרים נבחרים.
לכן, אני לא מתכוון לחפור פה יתר על המידה על האלבומים שברשימה שלי, אלא לתת לכם את התמצות של מה אני חושב ומרגיש לגביהם.
אם זה יגרום לכם להסתכל אחרת על אחד האלבומים כאן, או לשמוע שוב אלבום שלא נתתם לו תשומת לב השנה, אני עשיתי את שלי.
אין כאן מספרים ודירוג כי מבחינתי ההפרש ביניהם הוא מזערי, כולם היו בניי השנה.
אבל כן יש אלבום שהגדרתי כאלבום השנה שלי, אמנם בהפרש זעום, אבל עדיין אלבום השנה. ההסבר בתחתית הפוסט.
תהנו…

Neneh Cherry – Blank Project

artworks-000063065622-5qj8ux-original

אם אתם שואלים אותי, זה שהאלבום הזה לא הגיע גבוה ברשימות ובמצעדים השנה, זה עניין תמוה. מעבר לזה שזה אלבום פשוט מצויין, זהו גם סיפור נפלא של מישהי שהיתה מעין "וואן היט וונדר" (או קצת יותר) וחזרה בכוחות מחודשים ואלטרנטיבים במיוחד לקדמת הבמה.
כשמוסיפים לזה את ההפקה הנהדרת של אחד קייראן הבדן (פורטט), ההתעלמות הופכת למוזרה אפילו יותר.
השיר המושלם שפותח את האלבום הזה (Across The Water), עצר לי את הנשימה בפעם הראשונה שלחצתי עליו פליי. שירה כמו דקלום של צ'רי שאותה מלווה רק תיפוף רפטטיבי עד הפזמון המזכך וחוזר חלילה. השיר הזה לא בדיוק מכין אותך לאווירה האמיתית של האלבום שנעה בין פוסט פאנק אפלולי לפסקול של חלומות, סינת'יסייזרים ואלקטרוניקה עדכנית נמהלים בהרבה כלי הקשה רועמים. כשלכל אורך הדרך צ'רי חדה כמו תער.

Across The Water

Spit Three Times

Sohn – Tremors

913GJRQvp2L._SL1500_

בעידן של סינגלים וחוסר סבלנות כללי, הנה עוד אמן שהבין את החשיבות של שיר ראשון מהפנט שכמעט מכריח אותך להשאר ולשמוע עוד.
טוף טיילור AKA סוהן הוחתם ב-2012 על ידי הלייבל בעל חותמת האיכות 4AD אחרי ששיחרר את הסינגל הנהדר "The Wheel". שנתיים עברו והוא משחרר את האלבום המלא שלחלוטין מצדיק את האמון שנתן בו הלייבל הבריטי.
אם תרצו לשייך את סוהן לז'אנר מסויים, תוכלו לשים אותו יחד עם מסמפלים ויוצרי ביטים בולטים מהשנים האחרונות כמו ג'יימס בלייק, ג'יימי וון ו-דה XX. כמוהם הוא יודע להשתמש במקצבים איטיים וחוזרים כדי להדגיש את הטקסטים והשירה הנוגעת שלו.
כמו הרבה דברים שבאו והלכו, יכול להיות שגם הסגנון בו טיילור פועל הוא תקופתי וים אחד ישכח. נכון להיום, זה אחד הדברים הכי מרעננים שייצא לכם לשמוע.

Tempest

The Wheel

Angel Olsen – Burn Your Fire for No Witness

jag246.11183

כשאני מאזין לאלבום חדש, בדרך כלל זה מלווה בקריאה של קצת רקע על האלבום ובטח על האמן אם זה מישהו שלא נתקלתי בו בעבר. בלי לשים לב אפילו, בראש אני מוריד או מעלה נקודות פתיחה לפי נתונים יבשים. זה יכול להיות הלייבל, זה יכול להיות המפיק וזה יכול להיות עוד הרבה דברים. במקרה של אנג'ל אולסן זו העובדה שהיא עבדה בעבר עם בוני "הנסיך" בילי, שהעלתה את קרנה בעיניי.
לא תמיד להנחות המוקדמות האלה יש קבלות, במקרה הזה יש אפילו פטור ממס.
אולסן נכנסה לי השנה למשבצת אותה אכלסה בהצלחה לפני שנתיים שרון ואן איטן (שהשנה קצת אכזבה אותי אם להודות באמת). המשבצת הזו שמורה ליוצרת שמצד אחד תצליח לרגש אותי ומצד שני להיות אמיצה וחזקה. שתיקח מהעבר המפואר של המוזיקה האמריקאית ועדיין תבין שהיא יוצרת בהווה. או אם תרצו, מעין אמילו האריס שלפרקים הופכת לפי ג'יי הארווי. פנינה אמיתית.

Forgiven/Forgotten

White Fire

Timber Timbre – Hot Dreams

timber-timbre-hot-dreams

עוד אלבום ש"זכה" להתעלמות די גורפת באתרים ובבלוגים הנחשבים הוא האלבום החמישי של טימבר טימבר הקנדים- "Hot Dreams".
טימבר טימבר עושים מוזיקה אפלה. על זה אין ויכוח. אבל הם עושים מוזיקה אפלה שמצליחה למשוך אותך פנימה במקום להרחיק. כמו לראות פרק של "פארגו" או "בלש אמיתי" (סדרות השנה שלי אגב). היסודות הרחבים של ההרכב נותנים לו את החופש לחקור את אותה אפלה עם תיק כלים מאוד משמעותי; פולק ישן, בלוז שחור ממעמקי אמריקה, פסיכדליה הזייתית, קאנטרי, סול ואפילו מוזיקת מערבונים, הכל מובא לסיר אחד רותח במעמקי היער. אלבום שמתכתב עם ניק קייב ועם פרנק סינטרה בנשימה אחת. אין צורך לכבות את האורות, הטימברים כבר יעשו את זה בשבילכם.

Hot Dreams

Bring Me Simple Men

Spoon – They Want My Soul

5x5_300dpi_sRGB

זה נראה שספון, ההרכב הוותיק מטקסס, קיים מאז ומתמיד. לצורך העניין, הם קיימים מ-1996 שזה כמעט מאז ומתמיד במונחים של אלטרנטיב עכשווי. לא רק שהם פועלים שנים, הם גם עושים את זה ברצף בניגוד לכמה הרכבים מהתקופה שעושים קאמבקים בשנים האחרונות.
בנוסף לזה, יש אחריהם עדת מעריצים גדולה וקולנית שמוכנה להשבע בשמם.
אז למה לעזאזל אני לא מצליח להתחבר לזה? זה מה ששאלתי את עצמי כל כמה שנים עד שיצא האלבום החדש והמדובר.
אז לשים את האצבע במדוייק על למה עכשיו כן אני לא יכול, אבל אני כן יכול למנות כמה חשדות מיידיים; ספון עובדים כבר שנים על זיקוק הסאונד שלהם מהפאנק רוק הפרוע איתו הם התחילו אל עבר האינדי רוק שנותן הרבה מקום לקומפוזיציות פופיות, עוד דבר הוא הקול והשירה המלאה באנרגיה של הסולן בריט דניאל שסוף סוף מתיישבת לי במקום טוב. אבל מעל לכל, נראה לי שזה הרצף הנהדר הזה של שירים טובים ממנו כבר לא יכולתי להתעלם. יש לי הרגשה שגם אתם לא תוכלו.

Do You

Knock Knock Knock

Future Islands – Singles

futuresingles

כיליד 1982, אף אחד לא יכול לחשוד בי בחיבה מוגזמת לדברים שחוזרים למוזיקה של שנות ה-80. המוזיקה הראשונה אליה באמת התחברתי ועל ברכיה התחנכתי היתה הרוק וההיפ הופ של אמצע שנות ה-90. לכן, כשניגשתי להאזין לאלבום החדש של Future Islands, חשבתי שזו תהיה לא יותר מהאזנת נימוסין, כזו שאחריה אתה מסמן וי ומסנן בין השפתיים: "אני לא יודע על מה כל ההייפ, לא התלהבתי".
כמו שאתם בטח מבינים מזה שהאלבום מופיע בסיכום השנתי שלי, ההיפך הוא הנכון. נתפסתי כמעט מיידית בחכתם של האיים מהעתיד ובלעתי בשקיקה שיר אחר שיר. בניגוד לאינסטינקטים הכי חזקים שלי, הסינת'יסייזרים והשירה המוחצנת מלאת ההבעה של הסולן סמואל הרינג לפתו אותי בחוזקה וסרבו לשחרר. גם ברגעים אלה. עוד משהו שלא הבנתי בתחילה, הוא את המניע לקרוא לאלבום "סינגלס" כאילו זה היה אוסף. עכשיו אני מבין (גם אם זו לא האמת) שזה שם גאוני, כי כל שיר באלבום הזה הוא פשוט סינגל מנצח (ומעל כולם "Spirit" שמתנגן אצלי בראש גם כשאני לא מעוניין בזה).
ללא ספק אחד מאלבומי השנה היותר מובהקים שלי.

"Seasons" אצל דייויד לטרמן במרץ האחרון

Spirit

Rosanne Cash – The River & the Thread

1401312_10152028384945336_603165099_o-1024x1024

מי שעוקב אחרי קולומבוס, כבר מכיר את האהבה הגדולה שיש לי לקאנטרי בפרט ולמוזיקת אמריקנה בכלל. נכון, במוזיקת אמריקנה חדשה אני נוטה תמיד לאיזור היותר אלטרנטיבי של המפה וכשזה נוגע למוזיקה מסורתית, אני מעדיף אותה מיושנת וטובה.
במקרה של רוזאן קאש (כן, הבת של ג'וני) לא ציפיתי לגדולות ונצורות. בעיקר בגלל ששמעתי בעבר חומרים שלה ותייגתי אותם במקומות של הקאנטרי הפופי והמסחרי שאני לא חסיד גדול שלו.
כמה נעימה היתה ההבנה שקאש עברה משהו. עברה מסע גדול בתוך היצירה שלה. לא צריך לקרוא את הביוגרפיה בשביל להבין את זה.
את השירים שלה היא כבר כותבת בעצמה, והם טובים ומלאים בהרהור וחשיבה. ההגשה שלה הפכה את עורה והיא נשמעת מלאת כוונה, כמו משהו מהמחוזות של לוסינדה וויליאמס, ג'יליאן וולש ונקו קייס ברגעים היותר אמריקאים שלה.
זהו לא אלבום משנה חיים, אבל זה אלבום שיעשה לכם המון טוב על הלב.

Etta´s Tune

Modern Blue

Erlend Øye – Legao

Erlend-Øye-Legao

בחור נורווגי שגר בסיציליה נוסע לאיסלנד להקליט אלבום עם להקת רגאיי מקומית. לאלבום יש שם פורטוגזי. מה???
אם האלבום החדש של ארלנד אויה (חצי מהצמד Kings of Convenience) היה יוצא לאור תחת שם ההרכב, אין לי ספק שהוא היה מדובר הרבה יותר. אבל מה לעשות, לאויה יש את הדרך הפרטית שלו ולפני שהוא היה מלך של נוחות הוא עשה אלקטרוניקה שמושפעת מדיסקו.
האלבום הזה הרבה יותר קרוב לעבודה שלו כמלך מאשר לתקופה המוקדמת שלו בסולו והיא מבטאת את השינויים שהוא עובר בחיים. הוא החליף את הקור הנורווגי בשמש של סיציליה וזה מורגש בכל תו ותו כאן.
שירים נעימים, מלטפים, מלאי שמש וגרוב עדין. לכאורה לא יותר מזה, אבל אם רק תתנו לו, הוא יהפוך לאחד האלבומים היותר קרובים אליכם.

Fence Me In

Garota

James Vincent McMorrow – Post Tropical

3610154337111-1024x1024

אני לא יודע מה הקטע עם שירים שפותחים אלבומים השנה, אבל אין ספק שיש הרבה כאלה ממש טובים.
כשהשיר הראשון באלבום האחרון של ג'יימס וינסנט מקמורואו התנגן לפני מספר חודשים בחלל דירתי, הוא שאב ממנה את כל האוויר. הזמן עמד מלכת ואחת מחברותיי הטובות הפסיקה לדבר ממש באמצע משפט ועצמה את עיניה עד לסיומו.
אני לא מגזים. והיא לא הגזימה בתגובתה הפיזית. הוא עד כדי כך יפה. ועד כדי כך לא מוכר.
מזכיר מאוד בגישתו את SOHN מתחילת הסיכום, מקמורואו האירי שייך לנסיכים החדשים. הקול הגבוה שלו עוטף ברכות את המוזיקה החדשה הזו ולא נופל לתהומות הקיטש שמעבר לגדר.
האלבום הזה פשוט יפהפה, אל תפספסו אותו כמו שעשו הרבה אחרים.

Cavalier שפותח את האלבום

Red Dust

Sun Kil Moon -Benji

Benjisunkilmoon

הנה אלבום שקיבל השנה המון תשומת לב, אבל לא רק מהסיבות הנכונות. מארק קוזלק שקורא לעצמו בשם הנהדר "Sun Kill Moon" החליט לצאת במתקפה שטותית נגד "The War On Drugs" והצליח להגיע למיטב הצהובונים.
זה לא המקום בו הוא צריך להיות. הוא צריך להיות באולפן ולהקליט עוד מהדבר הזה שהוא עושה כל כך טוב.
המוזיקה של קוזלק לא חדשה לי, אני אוהב אותו עוד מימיו בלהקתו הראשונה "Red House Painters" ומקריירת הסולו הענפה שלו.
אני לא צריך שכנוע. ועדיין, האלבום האחרון שלו- "Benji", נוגע בי במקומות הכי חשופים. קוזלק גורם לי להיות במקומות שאף פעם לא הייתי בהם ולהרגיש דברים שלא ידעתי שעברתי. כל שיר פה הוא סיפור, סיפור חזק ומרגש וחשוף עד העצם. השמש באמת הורגת את הירח וקוזלק מצליח באלבום הזה להגיע סופית לאיזורים שאצלי שמורים לאמנים כמו ביל קלאהן ודמיאן ג'וראדו.
אחד הנצחונות הגדולים של השנה.

Carissa

I Can't Live Without My Mother's Love

Caribou – Our Love

caribou-our-love

כבר בערך עשור שקאריבו (דן סניית') מתנסה באלקטרוניקה למתקדמים אל מול עינינו המשתאות.
זה מרגיש כאילו הוא חרש את המפה האלקטרונית ואפילו הצליח לעצב אותה במקרים מסויימים. באלבומו הקודם, "Swim" מ-2010 כבר היתה הרגשה שהוא לוטש עיניים אל התחנה הבאה- הרחבה. האלבום החדש, "Our Love", הוא אחד מהאלבומים שזלגו אצלי מהתיקייה הביתית לתיקיית התקלוטים, ובהצלחה מרובה. הרגישות של קאריבו להוקים שתופסים אותך חזק מקבלת ביטוי באלבום הזה יותר מכל אחד לפניו והוא מצליח בשליטה מלאה להעביר אותנו ממצב רדום כמו מתחת למים למצב של נענוע ראש ואז אגן לפעמים בשניות מעטות.
לא, זה כנראה לא אלבום שתאהבו מהשמיעה הראשונה, אבל כמו שמעידה הדקה וחצי הראשונה באלבום שבנויה מחזרה מונוטונית, הדרופ כבר יגיע. גם אצלכם בראש.

Can't Do Without You

Mars

Jungle – Jungle

629

כמה מוכשר אתה צריך להיות כדי שאלבום הבכורה שלך יצליח ליצור סאונד שיהיה מזוהה איתך בקלות? התשובה היא הרבה.
ג'אנגל שחררו את הסינגלים הראשונים שלהם בלי לחשוף את האנשים מאחורי המוזיקה. הקליפים עוטרו ברקדנים וילדים ולא סיפקו מידע נוסף. אני השתעשעתי ברעיון שאולי זה גימיק של מוזיקאים מוכרים שמכינים אותנו לפרוייקט חדש ומעניין. זה לא רעיון מוגזם בהתחשב במוצר המהוקצע והשלם שג'אנגל הצליחו להוציא תחת ידיהם. שיר אחרי שיר, הם מתיכים יחדיו סול ישן וחדש, פ'אנק, דיסקו, אייטיז ועוד לתוך חבילה מלאת קצב ואנרגיה שלא מפסיקה לדחוף קדימה אל עבר השיר הבא.
גם פה השירים הצליחו לעבור לרחבת הריקודים בקלות מרשימה. קלאסיקה מיידית.

Jungle

Busy Earnin'

Parquet Courts – Sunbathing Animal

Sunbathing-Animal

לא אשקר, אלבום הבכורה של פרקט קורטס שיצא בשנה שעברה לא הפיל אותי מהרגליים. למיטב זכרוני אפילו לא הגעתי לסופו.
אז איך קרה שנפלתי שדוד אל מול האלבום החדש שלהם? אני לא באמת יודע, אולי זה תפס אותי ביום טוב, או אולי זה מקרה קלאסי של אלבום אזניות. מה זה אלבום אזניות אתם שואלים? זה אלבום שבבית עושה לך לא נעים, אבל קרוב למוח, בפול ווליום, הוא עושה בך שמות.
זה פאנק, זה אמריקנה, זה מאזכר בלוז וקאנטרי בקצב משולש ומרובע מהרגיל. וזה פשוט כיף גדול.
ועכשיו אני יודע, גם האלבום הקודם מצויין.

Black & White

Always Back in Town

Damon Albarn – Everyday Robots

bigpackshot

בניגוד לקאריבו למשל, שאת הנסיונות שלו לאורך השנים חווים קבוצה יחסית קטנה של אנשים, את דיימון אלברן פגש כמעט כל אחד מאיתנו, בתחפושת כזו או אחרת. בלר, גורילז, הטוב הרע והמלכה, אופרות סיניות מופרכות ומה לא. על המסע של אלברן לאורך השנים, עוד יספרו בסרטים ובספרים כמו שמספרים היום על דייויד בואי ועל שלל מעלליו.
לא היה לי שום ספק שהאלבום הזה יהיה טוב, מהשמיעה הראשונה ועד עכשיו אני נעטף בשירים הכל כך נכונים של אלברן המצליחים להעביר סיפור וחוויה בתוך מסגרת מוזיקלית מעוררת הערצה. אלברן הוא לא רק הנוסע, הוא גם הקריין. מעין מורגן פרימן מוזיקלי. אלברן הוא כמו קוסם היכול לשלוף משרוולו כל מה שהוא צריך כדי לייצר בדיוק את הצליל הנכון, השיר המדוייק. יש עוד קוסמים הפועלים היום. אבל לא כאלה.

Everyday Robots

Mr. Tembo

Maggie Björklund – Shaken

BS221_Cover

נקודת הפתיחה של מגי ביורקלנד (דנית במקור) היא טובה במיוחד; היא הספיקה לעבוד עם ג'ק ווייט וג'יאנט סנד, ואם מחטטים בקרדיטים של אלבומה השני, מגלים שהוא הופק על ידי ג'ון פאריש (המפיק הכמעט קבוע של פי ג'יי הארווי) ושמשתתפים בו המתופף של קאלקסיקו והבסיסט של פורטיסהד. וכגודל הציפיות, גודל הנחת. זהו אלבום אמריקנה אפלולי שהאווירה בו עוצבה רבות על ידי החוויות הלא קלות שעברה ביורקלנד בשנים האחרונות. העצב וההרהור באותן חוויות עוברים דרך השירה הלוחשת אך עוצמתית של ביורקלנד והנגינה המופלאה שלה על סטיל גיטר, על חשמלית ועל אקוסטית. הליווי של שאר החברים תפור למידותיה ויחד הם יוצרים אטמוספירה מכשפת.
כשאלבום של מישהי שלא הכרת לפני כן, הופך לאחד מאלבומי השנה שלך, הסיפוק גדול אף יותר.

Dark Side of the Heart

Fro Fro Heart

Broken Bells – After the Disco

6655394_2007-mlib_1500x1500_300dpi_RGB_100Q__19173_zoom

כמה משמח ששיתוף הפעולה בין ג'יימס מרסר מהשינס לדיינג'ר מאוס מפיק העל, לא נגמר באלבום המשותף שלהם מ-2010 תחת השם "Broken Bells". האלבום ההוא היה כמובן לא רע, אבל גם הדיף ממנו ריח של חוסר בשלות, לא של האנשים עצמם כמובן, אלא של החיבור ביניהם. באלבום החדש זה מרגיש שהצמד נכנס לפוקוס. ההשפעות של סבנטיז ואייטיז שגם ככה נמצאות בדי אנ איי שלהם מקבלות מעטפת צבעונית שמצליחה לגרום אפילו לטקסטים העצובים להיות מרירים מתוקים. הסינגלים החזקים באלבום גם מצליחים להיות כיפיים במיוחד וכאלה שאפשר להתחיל איתם ערב של מסיבה. אם המגמה הזו תמשיך, האלבום הבא של הפעמונים השבורים יהיה הדובדבן על הקצפת שכבר מונחת שם, מחכה.

After the Disco

Holding On For Life

FKA twigs – LP1

FKA-Twigs-LP1

מכל האלבומים ברשימה הזו, זה ללא ספק האלבום שלקח לי הכי הרבה זמן להתחבר אליו. הסיבה לזה נעוצה באיפוק הגדול ששולט באלבום כולו. כשאתה מאזין לאלבום חדש, אתה רוצה להסחף איתו וכמובן שאתה משער שהאמן רוצה לסחוף אותך איתו. לא כך ב-LP1, אלבום הבכורה של FKA twigs. יש אינספור מקומות בתוך השירים בהם אתה יכול לחוש את העלייה, את ההתפרצות מגיעה. אבל זה לא קורה.
ובסוף, כמו בהפוך על הפוך, בזמן שאתה מחכה למשהו שיקרה, אתה מבין שזה כבר קורה, שאתה מורגל כבר בקצב האיטי, בהרגשה התוך מימית שמשתלטת על הרקע ועל השירה. שיר כמו "Two Weeks" יכל להפוך בידיים של מפיק אחר לפצצת פופ משוגעת, אבל כאן הוא הופך לפנינה של אר נ' בי אלטרנטיבי. בסופו של דבר, האיפוק מנצח.

Two Weeks

Pendulum

Death Vessel – Island Intervals

a0104822215_10

אחד מהאלבומים שידעתי שיופיעו ברשימה הזו כבר לפני הרבה זמן הוא האלבום השלישי של ג'ואל טיבודו מרוד איילנד המוכר יותר בשם הבמה שלו "Death Vessel". האלבום הקודם שלו מ-2008 הוא אלבום שאני מאוד אוהב ואחרי שש שנים של שתיקה מצידו, נוצרה המון סקרנות לגבי החומרים החדשים. ובצדק. האלבום החדש לא רק שהוקלט ברייקאויק, איסלנד, הוא גם נוצר בהשתתפותם של ג'ונסי מסיגור רוס וחברים מההרכב האיסלנדי המצויין Mum. טיבודו בהתאם לוקח את הסאונד שלו מהבסיס של הפולק האלטרנטיבי, ישר אל חיקו של הקור הצפוני. אווירה מכשפת משתלטת על המוזיקה שלו וכמו רוקדת עם הקול הגבוה והשמיימי שלו. מושלם לימי החורף הקרים.

Ejecta

Ilsa Drown יחד עם ג'ונסי

Run the Jewels – Run the Jewels 2

Run-the-Jewels-2

ממש לפני שמגיעים לאלבום השנה, נעשה פניה חדה אל אלבום השנה שלי בהיפ הופ.
בשנה שעברה, כשהגענו לקו הסיום, היו לי לא מעט אלבומי היפ הופ שלקחתי איתי הלאה. השנה, היו לא מעט שירים שממש אהבתי, אבל לא מספיק אלבומים טובים. ואז הגיע האלבום השני של Run the Jewels. הצמד שמורכב מהראפרים El-P ו-Killer Mike הוציא את האלבום השני בפרוייקט המתגלגל שלהם וטרף את הקלפים. זהו אלבום בית, אזניות ורחבה ויש בו את כל הטוב שהיפ הופ יכול להציע כשהוא מדוייק; טקסטים חדים ונוקבים (אך גם גסים ואלימים), פלואו חזק ובשרני וקצב שלא מניח לך לרגע. כאילו הכל דחוף, הכל צריך לקרות עכשיו. כששומעים אותו שוב ושוב כמו שאני עשיתי בתקופה האחרונה, מבינים שהדחיפות הזו היא מראה של מצב חברתי, של מציאות, של קהילה שצריכה אמת וחוסן.
אין פה שום דבר מתחנף או מזוייף, יש פה יד חזקה וזרוע נטויה.
כמובן שההכרזה שלהם על אלבום שלישי כבר ב-2015, נתנה לי עוד סיבה לצפות לסיכום הבא…

Blockbuster Night, Pt. 1

(Close Your Eyes (And Count to Fuck

ועכשיו…
אלבום השנה שלי:

The War On Drugs – Lost In The Dream

pictPocketMoteur

כל כך הרבה נאמר השנה על האלבום הזה. מאז שיצא הבאזז סביבו מסרב להרגע, מה שגם הביא לו הרבה ביקורת נגדית שלא תמיד היתה עניינית. גם אצלי באזז כל כך גדול בדרך כלל גורם לא לרצות לסמפט אלבום או אמן, לא לצדד בקונצנזוס הכללי, אבל במקרה הזה, נכנעתי. נכנעתי כי כשרציתי להבין על מה כל המהומה והאזנתי לאלבום, עם כל דקה שעברה, הלכתי והשתכנעתי ואז בערך במחצית האלבום, שכחתי כבר שאני צריך לחוות את דעתי על כל העניין. פשוט הייתי חלק ממנו, ולא הרגשתי שום צורך להכריע באף סוגיה.
ואם אני צריך להסביר למה זה אלבום השנה שלי, זה מאוד פשוט. האלבום יצא ב-17 למרץ, לפני תשעה חודשים, ואני עדיין שומע אותו כל כמה ימים. כל האלבומים ברשימה הזאת נתקעו אצלי לאורך זמן, אבל הוא זה שמנצח בתדירות.
יש פה עשרה שירים מצויינים, אבל על כולם מאפילה האווירה הכל כך טוטאלית שהלהקה הצליחה לייצר.
בלי להכנס לניתוח מדוקדק של המוזיקליות באלבום, מבחינתי זוהי יצירת המופת של 2014.

Lost in the Dream – Full Album

בונוס:

The Coral – The Curse Of Love

ArticleSharedImage-30614

אחרי שהקליטו ב-2006 את אלבומם המצויין "The Invisible Invasion", פרשו "The Coral" לסטודיו הביתי שלהם בכוונה להקליט משהו אחר, קצת יותר מלנכולי ואפלולי. כשהתוצאה היתה מונחת לפניהם, הם חטפו רגליים קרות מפני התגובה של חברת התקליטים שבטח לא תדע מה לעשות עם האלבום ותדחה אותו. הלהקה שמה את ההקלטות בצד והקליטה אולי את האלבום הכי נגיש שלה שיצא ב-2007, "Roots & Echoes" (אלבום שאני אוהב במיוחד). רק באוקטובר השנה, אחרי שכנועים רבים של ג'יאוף בארואו (המפיק של פורטיסהד) שעבד איתם כבר ב-2006, הם החליטו להוציא אותו לאור. מאז שהוא יצא, זה אחד האלבומים הנטחנים אצלי ביותר. ללא ספק הקוראל במיטבם, מלודיות נהדרות, הוקים פופיים מופלאים המלווים טקסטים קצת יותר עגמומיים מהרגיל שיוצרים אווירה של קסם ומסתורין לאורך כל התקליט.
אני לא אגזים אם אגיד שאם זה היה אלבום 2014 פרופר, הוא כנראה היה אלבום השנה שלי ולא במשבצת הבונוס.

The Curse of Love

Watcher In The Distance

זהו חברים, אני מקווה שנהניתם לקרוא ואולי אפילו גיליתם משהו שפסחתם עליו השנה או משהו לו תתנו עוד צ'אנס.
שתהיה שנה לא פחות טובה מזו שהיתה…

הקפטן.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
  • comment-avatar

    כיף של סיכום!
    לגבי האלבום של ננה צ'רי. נתתי לו לא מעט האזנות השנה. אלבום מרשים מאוד, שני השירים הראשונים פשוט מעולים, וכל שיר אחר עובד טוב בנפרד, אבל לא הצלחתי לצלוח אף האזנה רציפה מתחילתו עד סופו עם האלבום הזה. בכל זאת, שמח למצוא אותו כאן ברשימה

    • comment-avatar

      תודה דוד! זה אכן אלבום לא פשוט, אבל הוא הצליח לדבר אלי בהרבה רמות ואיכשהו נשארנו ביחסים טובים.

DISQUS: 0