Homeסיכומי שנהסיכום שנה- 2014

הדברים שעשו לעומר אסייס את 2014…

10864582_10152882005479029_1053482212_o

בשנה שבה יוצאים אלבומים חדשים ללאונרד כהן, בוב דילן, פינק פלויד ופרינס, קשה להחליט על מה לכתוב. אז הנה לפניכם כמה דברים שעשו לי את 2014 קצת אחרת.

Sunbeat Festival – Desert Edition

בקיץ שבו נשבר לי הלב מאי הגעתו של המלך האב הלא הוא ניל יאנג, נדרש הרבה בכדי לאחות אותו חזרה, והפסטיבל המקורי והקצבי הזה לגמרי עשה את זה.
עם הופעות מעולות של בומבינו מתוחזק ביוסי פיין ו- ATRI N'Assuf מהסהרה, קותימאן אורקסטרה, Hoodna Afrobeat Orchestra ו-Isaiah המקומיים, קיבלנו תערובת מוזיקלית שהזכירה לנו שזה בעצם עולם ממש קטן וגבולות זה לא יותר משם של קיבוץ.
אבל הבונבון האמיתי היה גדוד מסובבי התקליטים המקומי והמשובח שעם סטים מצויינים גרם לכך שענני האבק לא חדלו מלרחף בין האנשים הרוקדים.
הסאנביט בגרסתו המדברית הוא מסוג הפסטיבלים שכולי תקווה שעוד יתקעו יתד חזקה בקרקע וימשיכו להביא לארצנו אמנים מכל העולם.

Tony Allen – Film of Life

מי זה טוני אלן אתם שואלים? טוני אלן הוא מי שהיה אחראי במשך שנים על התופים של קיסר המוזיקה האפריקאית פלה קוטי וכבר 50 שנה מלווה את המוזיקה האפריקאית על גילגוליה השונים.
מעבר לעובדה שיש לי חיבה מיוחדת ללהקות שבהן המתופף הוא הבוס, קנתה אותי העובדה שאין זמר דומיננטי ונשאר המון מקום להקשבה לניואנסים הקטנים של שאר הנגנים. באלבום הזה אלן לא עושה ניסיונות רפיטטיבים באורך 15 דקות כפי שנהג עם קוטי, אלא מעשיר את המקצבים המעולים שלו בשירה של דיימון אלברן, שאר אורחים ואף הוא עצמו תוך כדי שהוא מגביל את עצמו לאורך שיר סטנדרטי ועושה את הכל הרבה יותר קליט ונגיש.
האלבום הזה הוא לא מסוג האלבומים שישנו סדרי עולם, הוא לא חדשני או מהפכני, אבל הקצב של אלן הוא משהו שמשתבח כבר יותר משנה או שתיים, וזה כבר מספיק כדי להעמיד אלבום מעולה שגרם לי להזיז את הראש בצורה שנותנת גם לכלב על הדאשבורד תחרות.

Ben Howard – I Forget Where We Were

בן הווארד עושה מוזיקה מהסוג שלא חשבתי שאכתוב עליה בסוף השנה, הסינגר – סונגרייטר האנגלי הצליח להוציא אותי מאזור הנוחות שלי ולהנות מכל רגע.
הגיטרות החשמליות הסבלניות, האווירה החללית משהו והקול העדין של הווארד משתלבים מצוין והאלבום נשמע כאילו האוורד כבר 20 שנה בעסק. 'Time is Dancing' הוא אחד השירים שקנו אותי במיוחד, שבע דקות של שיר אהבה די סטנדרטי עם לחן הרבה פחות סטנדרטי שלא מתבייש לעצור לדקה ולתת מקום לכל מיני קולות רנדומליים סתם כי אפשר. מסוג הדברים שמונעים ממך ליפול לקלישאות.
למרות שהסגנון הוא לא כוס התה שלי, בן הווארד ליווה כבר כמה כוסות תה בחורף הנוכחי שלי.

ועוד שניים קצרים לסיום

maxresdefault

St. Vincent – St. Vincent –
אני עדיין בשלבי עיכול של האלבום המצויין הזה, זה כי הוא פשוט לא נשמע כמו שום דבר ששמעתי פעם. וואו.

D'Angelo – Black Messiah –
מכל השועלים הוותיקים שהוציאו מוזיקה חדשה השנה, ד'אנג'לו תפס אותי הכי חזק והוא עשה את זה כבר מהלחיצה הראשונה על כפתור הפליי. עושה רושם שאחרי 14 שנים של שתיקה וברגעים האחרונים לשנה הקאלנדרית של 2014, ד'אנג'לו חוזר בכושר שיא.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0