שחר רודריג על אלבום השנה שלה- "Everyday Robots" של דיימון אלברן.

יש אלבומים שההאזנה הראשונה להם היא בלתי נשכחת. לאלבום הזה הקשבתי בפעם הראשונה מול יוטיוב כמו שהיינו רואים פעם בערוץ 9 במצעד השבועי בשבת אחר הצהריים – פשוט צפיתי בקליפ, בהיתי וניסיתי להבין לאן זה הולך. בסוף הקליפ – למרות שזה לא הלך לשום-מקום ואפילו די שעמם לרגעים, לחצתי על ריפיט ובהיתי שוב בקליפות האלה מרכיבות בן-אדם. וזה נשאר איתי.

האלבום פותח בסימפול של לורד באקלי, סטנדאפיסט משנות ה-50' אודות אחד מגלה ארצות, אלבאר נונייז שמו, שידע היכן הוא אבל לא ידע לאן מועדות פניו. ואז – חתיכות על גבי חתיכות מרכיבות יצירה מושלמת ואפוקליפטית שנקראת "Everyday Robots" בניצוחו של דיימון אלברן. מאותו מכשיר שאלברן מבכה את קיומו, זורמים אליי המקצבים השבורים דרך האזניות והדיסוננס קשה מנשוא; ההחלטה אם לשדרג לאייפון 17 הופכת לסיוט.

האלבום הזה הוא יצירת מופת לא רק בגלל העיבודים הנהדרים, אלא בעיקר כי הוא אקטואלי. כולו זועק ניכור, ולהקשיב לו ביום חורפי במטרופולין כלשהי הוא מתכון למשבר שליש החיים. כל הרובוטים מתאבנים לנגד עיניך ואתה רק רוצה שמישהו ילחץ שם פליי ויחזיר את קיץ ילדותנו.

השיר האהוב עליי באלבום נותן פייט רציני לשניים שלעיל, והוא נקרא 'The selfish giant'. ההקדמה הסאטי-ית שלו, השם הנהדר שלו, אבל בעיקר הטקסט שמבהיר שהניכור הוא לא נחלת הרחוב אלא נוכח גם בתוך הבית ועמוק עמוק בתוך תוכנו. כמאמר המשורר: It’s hard to be a lover when the TV’s on.

http://www.youtube.com/watch?v=iI8_Jz2SwbE

דיימון אלברן, רובוטים של יום חולין. אלבום השנה שלי.