!It's a Jerusalem Soul-Food- תום יוגב על ההופעה של ג'רון בליינד בוי פקסטון בצוללת

צילום: גאיה ס. טרטל

סיבוב ההופעות שלו בארץ קרב לקיצו, ועכשיו זה זמן טוב להתחיל להבין את כוכב השביט שנקרא ג'רון בליינד בוי פקסטון שחצה השבוע את שמי מדינתנו הקטנה והאיר אותה במיליוני רסיסי בלוז לאורכה ולרוחבה.
פקסטון הוא ההופעה השמינית במספר שמביאה חברת ההפקות Nobody's Fault Production לארצנו המשוועת לבלוז. כל אחת מההופעות הקודמות הייתה נפלאה וייחודית בדרכה, ועם זאת, אף אחת מהן לא מכרה במשך שבעה ימים רצופים את כל הכרטיסים בכל מקום שאליו הגיעה. אז מה נשתנה הבלוזיסט הזה מכל הבלוזאים?

התשובה לדעתי טמונה בשני מרכיבים מרכזיים: הראשון הוא ארצי יותר- הגיל. פקסטון אמנם שר בסגנון שמכונה "בלוז עתיק" אבל הוא כו-לו בן 25. השילוב הזה אפשר מצד אחד למעריצי הבלוז המושבעים להתענג על השירים האהובים בביצועים יפים ומלוטשים, ומצד שני, העובדה שלא מדובר בסבא קשיש מהדלתא עם מבטא דרומי כבד אפשר לקהלים רחבים יותר להתחבר אליו.

http://www.youtube.com/watch?v=Ce9KncOoc5g

המרכיב השני והמשמעותי יותר, הוא האישיות והנוכחות הבימתית המפעימות של פקסטון שניתן לסכם אותן במילה אחת – קסם. למרות הגיל הצעיר פקסטון הוא בלוזיסט בנשמתו, וככזה הוא לחלוטין נטול גינונים ויומרות ומטרתו המרכזית בהופעות היא To have a good time. הוא נוטף כריזמה כמו שרק פרפורמר נטול פחד במה יכול להיות, ומעביר לקהל השבוי בהופעות מנה גדושה של חיוכים ואהבה. וצחוקים. מ-ל-א צחוקים. בחירות השירים שלו היו כמעט תמיד מלאות הומור (או מורבידיות, תלוי מי שואל) כמו 'Big Chief Blues', ששורת המחץ ממנו היא ללא ספק "She put carbolic in my coffee, turpentine in my tea"; או כמו 'Lost my appetite for chicken', שיר קליל שנטוע עמוק בהרגלי האכילה של דרום ארצות הברית. וגם בין לבין היו צחוקים כמובן, כמו ההגדרה הטובה ביותר ששמעתי בחיי למעורב ירושלמי: "It's a Jerusalem soul-food!". ההומור שלו, כמו כל ההופעה, היה בחן ובמינונים מדויקים: לא הומור אגרסיבי של קומיקאי, אלא הומור של מי שמבסוט על העולם ורוצה לחלוק איתנו את הרשמים האלה ("הדבר היחיד שלמדתי מהאנגלים הוא שאם את אישה, אל תלכי ליד מקווה מים עם בחור בשם ווילי!").

צילום: גאיה ס. טרטל

כמובן, העובדה שהוא מוכשר להפליא ומנגן על כל כלי שנקרה בדרכו: גיטרה, בנג'ו, פסנתר, כינור ומפוחית, בהחלט מוסיפה לאושר הכללי בהופעה. המפוחית הפכה בידיו פחות או יותר לזמר נוסף ולא היה צליל שהוא לא הצליח להפיק ממנה, עם הפה או עם האף (כן!); הוא גירד את הצוואר של הגיטרה ואת הצוואר שלו בו זמנית, להשגת אפקט מהימן בסאונד החורק; כשעבר לפסנתר הוא התחיל לנגן את סונטת אור ירח של בטהובן לתדהמתו של הקהל, וממנה התגלגל למקבץ שירים כשהמשעשע ביותר מביניהם היה 'An ugly women told me no'. וכשנזכרים שהוא עושה את כל זה בגיל 25 ומבלי לראות, האהבה אליו מרקיעה שחקים.

בהופעה בירושלים חיממו אותו ה-Betty Bears, הרכב מצוין וגדול (8 נגנים) שעושה כבוד לניו-אורלינס של שנות ה-20 וה-30 עם ביצועים סוחפים וזמרת עם גוון קול שבהחלט נדיר למצוא במחוזותינו. מודה שבהתחלה קצת חששתי שהופעת החימום לא תתאים לרוחו של פקסטון, שמופיע בגפו על הבמה עם שירי בלוז בגרסאות אקוסטיות עדינות, אבל לשמחתי הרבה טעיתי בגדול. לא רק שמופע החימום היה מצוין, החבר'ה הצטרפו לפקסטון בשני השירים האחרונים בהופעה, והוד בלוזאיותו עבר בין רגע מהבלוז העתיק של הדלתא לשיגועים נוסח ניו אורלינס, שכללו דואט פלרטטני עם הסולנית של הבטי-בירז לרבות פיזוזים ועינטוזים לרוב. תענוג צרוף.
לסיכום נותר לי רק להשתחוות שוב בפני ג'רון בליינד בוי פקסטון, הבחור שקידם את עם ישראל לגאולת הבלוז, ולקוות שהמעגלים החדשים שהתווספו לקהילת הבלוז הישראלית בשבוע האחרון ישארו איתנו גם בהופעות הבאות.