ההתפרקות הרועשת של הביטלס השאירה גם את פול מקרטני מפורק. אלבומי הסולו הראשונים שלו, מרשימים מבחינה אומנותית ככל שיהיו, הצביעו בעיקר על חיפוש אחרי דרך, חיפוש אחרי צליל, אחרי אנשים שהוא יכול לעבוד איתם ולהרגיש איתם בנוח (את האלבום הראשון שלו, Ram, הוא הקליט לגמרי לבד), חיפוש אחרי מקום.
ואת כל אלו הוא מצא בניגריה.
מקרטני לקח את הלהקה שלו, Wings, שכללה בראש ובראשונה את אשתו לינדה ואת דני ליין, לניגריה, לעבוד עם ג'ף אמריק, שעבד בעבר עם הביטלס (וגם עם ג'נג'ר בייקר, לשעבר המתופף של קרים). אמריק התחבר מצויין למשפחת מקרטני והחברים, ויחד איתם יצר אלבום שמשדר בעיקר נינוחות: מלודיות והרמוניות כמו שרק פול יודע ליצור, תכנים שעוסקים באגדות, במיתוסים אומנותיים ("מילותיו האחרונות של פיקאסו", בצד המשעשע של חיי המשפחה ("Jet") וגם קצת ביחסים הלא פשוטים עם לנון ("Let Me Roll It").
בכלל, "Band On The run" הוא אלבום מלא הומור. משיר הנושא המחוייך, דרך "גברת ונדרבילט" והקטע בסוף "Picasso's Last Words" שמחבר בין השירים שונים באלבום ויוצר מפגש הזוי בין "Drink to me, drink to my health" האפלולי לבין ה "Ho! Hey- ho" העליז והפזמון הקופצני של "Jet". אבל זה לא הומור שטותי וילדותי, אלא הומור שנוצר עם הרבה מחשבה. לא מתוך רצון להצחיק, אלא אולי מתוך רצון לומר: אני פה, וטוב לי עם זה.
http://www.youtube.com/watch?v=YD_8QkvnDLA
ההפקה של אמריק הצליחה להוציא מפול והלהקה את הסאונד הכי משובח שהיה אפשר לשמוע בשנות ה- 70: בסים חזקים אבל לא משתלטים, הרמוניות חדות וברורות, אין צליל מיותר, שום דבר לא הולך לאיבוד. טיפול מצויין וראוי למוזיקה המשובחת של "להקה במנוסה".
להחלטה להקליט באפריקה היה גם מחיר: מקרטני נשדד ברחוב פעם אחת, ופעם אחרת הואשם על ידי מוזיקאים מקומיים ב"ניצול" המוזיקה האפריקאית, ונאלץ להוכיח להם שאין השפעות אפריקאיות על המוזיקה שלו).
ובנוסף:
במהלך ההקלטות, לינדה מקרטני הקליטה שיר לסרטון אנימציה קצר שהפיקה יחד עם איאן איימס. "Oriental Nightfish" הוא לדעתי מוצלח הרבה פחות משירים אחרים של לינדה מקרטני, אבל הסרטון מצויין ושווה לשים לב לשאר הדברים שהוקלטו על ידי האישה הזאת.
COMMENTS