"מרגש מדי" – ירון ברוידא על השיר Hyper-Ballad של ביורק

אני משתדל להימנע מצפייה בחדשות. מלבד העובדה שהן לא באמת משקפות את המציאות, זה פשוט מדכא ומפחיד מדי. הגעתי למצב שבו גם חשיפה מזערית בהיסח הדעת לידיעה חדשותית מזעזעת, מספיקה בשביל לסדר לי לילה לא שקט רצוף חלומות ביעותים.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, קיימים גם שירים מסויימים שאני מעדיף להימנע מהם, מסיבות שונות – אבל דומות. נוכחתי לגלות שיש "שירים מרגשים מדי". שירים שחודרים לעצמות שלך בעוצמה כל כך חזקה, עד שנדמה לך שהן עומדות להתרסק.

בכל פעם שאני שומע את Hyper-Ballad של ביורק, אני טיפה מצטער על כך. כי למרות שהוא מפיח בי חיים בזמן ההאזנה, שניה אחרי שהוא נגמר הריקנות מחלחלת פנימה, ואני מרגיש כאילו משהו קטן בי מת הרגע. האמת הקיומית הצורבת שהשיר מגלם בתוך סיטואציה מאוד ספציפית שהוא מתאר, היא לעיתים גדולה מכדי להכיל. וכשאי אפשר להכיל, זה חוזר בחלומות.

בשיר המהפנט הזה (מתוך אלבומה "Post" שיצא ב-1995), מתארת ביורק מעין חלום או הזיה שחוותה. בחלומה, היא חיה עם בן זוגה על ראש הר גבוה המוקף נוף מדהים (אני מניח שהיא התכוונה לנוף כזה בערך). בכל בוקר, היא קמה מוקדם מאוד לפני שאהובה מתעורר, מתגנבת החוצה, הולכת עד קצה הצוק ומתחילה לזרוק ממנו חפצים לתהום – חלקי מכוניות, בקבוקים, סכו"ם וכל מה שהיא מוצאת סביבה. היא מקשיבה לצלילים שהחפצים מייצרים בדרכם למטה, עוקבת אחריהם בעיניה עד להתרסקותם הבלתי נמנעת במורד ההר. ואז, היא מדמיינת איך הגוף שלה היה נשמע אם היה מוטח אל הסלעים הללו. האם כשהייתה מגיעה לתחתית, עיניה היו עצומות או פקוחות לרווחה?
למזלנו, היא לא נשארת לגלות את זה, וחוזרת בשקט אל זרועות אהובה הישן. עכשיו היא יכולה לצלול ברוגע בתוך תחושת הביטחון שהוא משרה עליה. לפחות עד הזריחה הבאה.

ביורק סיפרה בראיונות מה עומד מאחורי השיר, אבל אני מאמין שמי שחווה מתישהו את התחושה שעולה מתוכו יודע בדיוק למה היא מתכוונת, ללא שום צורך בהסבר מלבד מילות השיר עצמן:

We live on a mountain
Right at the top
There's beautiful view
From the top of the mountain

Every morning I walk towards the edge
And throw little things off
Like car-parts, bottles and cutlery
Or whatever I find lying around
It's become a habit, a way to start the day

I go through all this
Before you wake up
So I can feel happier
To be safe up here with you

It's early morning
No one is awake
I'm back at my cliff
Still throwing things off

I listen to the sounds they make
On their way down
I follow with my eyes
'Til they crash

I imagine what my body would sound like
Slamming against those rocks
And when it lands
Will my eyes be closed or open?

I go through all this
Before you wake up
So I can feel happier
To be safe up here with you

כולם מכירים את הקלישאה על איסלנד: ארץ של ניגודים – קרח ואש, יום ולילה, מיתולוגיה וקידמה. אותה קלישאה מתבררת כאמת מוחלטת ברגע שדורכים על אדמת האי המבעבע הזה. ניגוד פחות ידוע ויותר מסקרן הוא העובדה שאיסלנד היא אחת המדינות הכי אתאיסטיות בעולם, אך בו זמנית סקרים מעידים שרוב האיסלנדים מאמינים בקיומם של שדונים ואלפים. ביורק עצמה מספרת בדוקו של BBC (שניתן לצפות בו במלואו כאן) שהחשיבה את עצמה אתאיסטית במשך שנים רבות, אך עם הזמן הבינה שאולי היא כן אדם מאמין – אלא שהדת שלה היא הטבע.
האמונה שהטבע הוא מעין יישות אלוהית שמכוונת את הדברים, נראית הגיונית לגמרי כאשר חוזים בנוף האיסלנדי המשתנה בכל דקה, ועוד יותר כשמאזינים ליצירותיה של ביורק בכלל ול- Hyper-Ballad בפרט. הטבע הוא נקודת המשען שלנו, קן תפילותינו הנידחות, ולפעמים גם שק האיגרוף שלנו. אנו נפרוק עליו את התסכולים שלנו, נזרוק אל תהומותיו חלקי רכבים ובקבוקים שבורים לאור הזריחה, ואולי, נזכה לרגעי חסד עם האנשים הקרובים לנו ביותר.

ביורק חגגה אתמול 49 שנים, אבל תמיד היתה לי התחושה שהיא נטולת גיל. מעין דמות מופשטת ומיסטית מהחלל החיצון, או מהמיתולוגיה הנורדית. אז אני לא יודע לגבי שדונים ואלפים, אבל נראה לי שביורק היא ההוכחה לקיומן של פיות.