We want information
הקינקס היא מה שקרה כשהאחים דייב (גיטרה) וריי דיוויס (גיטרה שנייה, כותב, סולן) מצאו את הבסיסט פיטר קווייף והמתופף מיק אייבורי ועשו יחד איתם מוזיקה החל מתחילת-אמצע שנות השישים. הם הקליטו כל מיני אלבומים בתקופה ההיא. הם המציאו את הרוק הכבד. הם גילו את הריף של you really got me הרבה לפני כל מורי הגיטרה בעולם. זה משהו.
במהלך ארבע השנים שחלפו בין אלבום הבכורה שלהם (kinks, 1964) לthe village green preservation society, חברי הלהקה, וריי בפרט נשאבו לתהליך שבסופו הם הפכו ללהקה האנגלית הגדולה של זמנה. לא בהשוואה לכל להקה אנגלית אחרת – למרות שלא הייתי פוסל אותם לפני דיון מעמיק ביותר – לא, הכוונה היא שהם ממש בחרו נתיב של התעסקות בקונספט האנגליות. כמו פול וולר והג'אם שלו, שירשו אותם בשנות השמונים, ודיימון אלברן ובלר, ממשיכי השושלת, נושאי האור. זה קצת כמו הדוקטור: העטיפה מתחלפת, התוכן רק עובר מוטציה. גם הוא בריטי, הדוקטור. והבחירה המושכלת לחטט בחייהם האפורים של האנשים הקטנים שהוא ראה סביבו קצת חרפנה את ידידנו ריי: הוא לא יכל להפסיק. ולאחר שירים קאנוניים כמו waterloo sunset וsunny afternoon-, הוא טווה אלבום שלם של כאלה, אלבום מושלם ונוגה בו לכל אחד יש מספר ואף אחד לא דורש מהחיים יותר ממה שהם כבר נתנו לו.
למראית עין זה נורא פשוט; זה תמיד כך.
מספר 1 הוא הכפר עצמו; הוא נמצא בפריפריה בריטית אקראית, שלא מזכירה בדבר את המקבילה הישראלית; פחות חם, יותר כבשים. בשיר המופלא הזה, התושבים מבטאים את רצונם לשמר את הדרכים הישנות, לטובת כולם; זה בערך כל האלבום על רגל אחת; אבל כשלוחצים פליי נפתחת מגילה של 15 שירים, וכולם חולקים תמה משותפת ומספרים סיפור קטן וספציפי, כולם מרכיבים את השלם, שהוא תולדות ואודות ואובססיה נוסטלגית, מלנכולית. אם זה נשמע מוכר מאיפשהו זו כנראה אשמת כל משטר טוטליטרי שנשען על קלישאת הענף הבודד והשביר לעומת החבילה המאוחדת והחזקה, והרעיל אותה מבפנים.
5 היא רכבת הקיטור האחרונה: מעלה אבק במוזיאון בזמן שכל מי שהיא מכירה נמצא שם בחוץ. זמנה עבר, אבל היא נשענת על זכרונות יפים של לשונות עשן אימתניים שהיא פלטה לאורכה ורוחבה של הארץ;
3 הוא אלבום התמונות שהזכיר לך את הילדות המאושרת שלך כשעלעלת בו (מוזר, לפני כן לא היה לך שום זיכרון של הדברים; וזה לא שלא ידעו לזייף תמונות בשנות השישים). נוסטלגיה. היסטוריה משותפת. אמצעים פאשיסטיים מוכחים.
4 הוא ג'וני ת'אנדר, האיש שניסה, ש”השתגע”: אבל הוא לא נשבר, סירב ליישר קו עם השאר ולמרות שכולם ניסו לשכנע אותו – ג'וני נשבע לא לגמור כמותם; אני מקשיב לו ושומע את ווינסטון סמית', איוואן בזדומני, עמוס קינן. אחר כך הוא זינק לכביש וברח. השיר לא מספר מה קרה לאחר מכן אבל הניחוש שלי הוא שבלון לבן וגדול צץ משומקום ובלע אותו.
I am not a number. I am a FREE MAN
"אבל למה, למה הם כולם מצלמים שם אחד את השני?” שאלתי את 15 למרות שידעתי שהם מקשיבים לנו. הוא התלבט; היה פחד בעיניים האפורות שלו. הוא הביט אחורה, למעלה, וניסה לעשות זאת באופן דיסקרטי אבל אפילו אני הבחנתי.
"אני חושב שהם עושים את זה כדי להוכיח לעצמם שהם חיים,” הוא אמר לבסוף, “להוכיח שהעולם סביבם אמיתי.”
"דרך תמונות?” התפלאתי. “זה הזיוף הכי גדול.”
"הם לא יודעים את זה.”
יש שתי מפות עבור שני מסלולי ההליכה של הכפר: אחת מצופה קטיפה, נוטפת דבש ומוליכה במעגליות מהפנטת לתוך שגרה רגועה, לאט ובזהירות עד הסוף. חיי הכפר באמת נשמעים מזמינים – אפילו אגדות האימים על אנבל המרשעת בטח נשמעות נהדר בהקשר המתאים. אני מת עליו בשבתות שמשיות כשהחצר שטופת זהב, עם בירה קרה. האסקפיזם שלו מושלם. זה נתיב, אני מניח, ואני אכבד כל אחד שיבחר בו. אם כולם היו מורדים, המורד כבר לא היה מורד, בכל מקרה. נכון? אבל אני מכיר את ריי דיוויס, ואני מסרב לתת לו לבלבל אותי: המפה השניה דוקרת, היא מיועדת לאאוטסיידר, לפריק, למוזר. לא סתם הוא עשה פחות משנה לאחר מכן את "ארתור; סיפור נפילתה של האימפריה הבריטית", בו הוא השאיל (השאיל? חטף!) את ארתור, המקבילה האנגלית לפלוני אלמוני ופתח לו את המוח, שטף אותו בפראנויה, בפחד מטלטל מכל מה שמריח כמו פרברים או קונפורמיזם. הוא בורח לאוסטרליה באלבום ההוא, אבל עד שהוא משתקע בה מתחיל השיר הגדול שאנגרי-לה ואני מוכן להשבע שהוא מדבר בו על הכפר גרין. הוא כתב, בחיי: "לכל הבתים בבלוק יש שם, כי כל הבתים בבלוק נדמים זהים: אותן ארובות, אותן מכוניות קטנות, אותם וילונות. השכנים מתקשרים כדי לרכל על השכנים. הם מדקלמים את השורה שלהם, שותים תה ונעלמים […] השען על כסא הנדנדה, אתה לא צריך פחד, לא זקוק לדאגה […] אתה במקומך, אתה יודע לאן אתה שייך.”
Questions are a burden, and answers a prison for oneself
אני יודע, אני קופץ משם הזה לאחר, ממימד אחד לשני. קשה לי לחשוב ישר עם כל המספרים האלה, כל הניסויים על המוח. אני נזכר ב"סירנות של טיטאן” המופתי של וונגוט. הוא מספר – גם, בין השאר – על מושבה צבאית מסתורית במאדים, בה לכולם וכולן נעוצות אנטנות בגולגולת, והאנטנות מכאיבות בסדיסטיות לכל מי שסוטה מעדר החיילים הצועדים ללא מטרה וללא מנוחה. הן מענות בעיקר את מי ששואל שאלות שהוא לא אמור לשאול; אונק, הגיבור המפוחד, מקבל מכתב ממען לא ידוע, המסביר לו שדווקא כשהאנטנה מכאיבה לו, הוא חייב להמשיך, כי זו הוכחה לכך שהוא בדרך הנכונה. גם ריי דיוויס היה בדרך הנכונה, אבל הכאב עצר אותו, והוא התגעגע לכפר, ושכח את עצמו.
האימה, הבנאליות של האימה, האימה שהבנאליות יולדת על הפרצוף האנגלי והמאופק שלו, הן המרכיב העיקרי במפת הדרכים הראויה לאלבום הזה. ריי הוא גם המספר האלמוני; סתם, עוד פרצוף, עוד שם פיקטיבי שנועד למטרות סדר וארגון בלבד. הוא מתאר את הסיפורים המטרידים שלו בצורה היחידה בה כבשה יכולה: מצביע על הפרטים היבשים, מנסה לשלב הערות קטנות, מחוות פנים, מסמן עם הראש, קורץ; אסור שהם יגלו מה הוא אומר. הם ישסעו בו את הבלונים. זהו מאבק של יחיד בחברה קונפורמיסטית, פאסיבית-אגרסיבית כלפי הפרט, וזה חתיכת קרב: הכל נראה אותו דבר. הוא מוביל אותנו דרך הכפר בסבר פנים, מצביע על מבנים ציבוריים מרכזיים ומלמד אותנו להגות את השמות, אבל משנה נושא כשהשאלות צפות. זה המאבק הגדול ביותר של אותם ימים. אולי גם של היום, אבל מי יכול לדעת עם כל הפוסטמודרניזם הזה. אולי זו הסיבה שהם המציאו את הפוסטמודרניזם; הרי אף אחד לא יכול להסביר אותו, לא באמת.
אני שומע ריח עשן מתוק ודק; הם באים גם בשבילי. אני לא רוצה להתעורר שם, לא שוב, בבקשה. אני לא אדבר. שידעו, תדעו, אני לא אדבר. התפטרתי. עזבתי. החיים שלי שייכים לי.
Be seeing you
COMMENTS