Homeספיישלים

"רואנגינזדט // Roentgenizdat"- יואב ארדן על הזיה שקרתה באמת

יצירתיות, היא נעלמה מן העולם. סתם, אולי לא, אבל בחיי שלפני יובל היו כמה חברה שחשבו מחוץ לקופסא, זאת אומרת – בפחים.
בשנות החמישים ברוסיה הסובייטית אנשים אהבו לשמוע מוזיקה, במיוחד כזו שאסור היה להם לשמוע (כמו כולנו) אבל בעוד שצעירים בארצות הברית שרצו לשמוע את מלך הרוק היו צריכים לקפוץ לחבר שהיה לו אח גדול עם תקליט של אלביס – הרוסים לא יכלו לעשות זאת. לא בגלל שלא היה להם אח גדול של חבר, אלא בגלל שכולם חיו תחת משטר ברית המועצות שאמר לא למוזיקה מערבית. מעט מאוד הצליחו להבריח תקליטים פנימה וכל השאר מה עשו?

השאר גילו שהפילם בו עושים שימוש לצילומי אקס-ריי עובד מעולה כבסיס לחריטת תקליטים, אז הם הלכו לפחים מחוץ למרפאות ולקחו את אותם צילומים ובעזרת מכונות שונות שהיו ברשותם – יצרו תקליט (תחשבו קעקועים בסגנון כלא).

02_st_louis_blues
St. Louis Blues – The Lawson-Haggart Jazz Band

אותם תקליטים שהיו סוג של פלקסי דיסק היוו פתרון נפלא – עבים מספיק כדי לחרוט עליהם אבל גמישים מספיק כדי להבריח אותם בכל דבר. כך נולדו תקליטי – Rock On Ribs (עקב העצמות שהיו נחשפות כאשר התקליט היה מול האור) או רואנגינזדט אם אתם רוצים את השם הפחות מגניב.

כמובן שזה יוצר חוויה מיוחדת, הרבה מעבר להוצאות המיוחדות שעושים לתקליטים בימינו (ע"ע ג'ק וויט) – כאן יש פיסת היסטוריה מצמררת שאנשים יצרו עקב צורך ולא סתם כי תקליט שקוף זה מגניב יותר מתקליט ויניל שחור רגיל. זו הוכחה נוספת לכך שאנשים מחפשים מוזיקה, וכמו עכבר במבוך – הם ימצאו את הדרך.

10_shotgun_boogie
Shotgun Boogie – Tennessee Ernie Ford

פעם שמעתי מישהו אומר שמוזיקה זה מוות על תקליט, במובן של חיי נצח, שמשהו ישאר כאן לעוד הרבה זמן. זו כנראה לא הסיבה המרכזית לאף אלבום שיוצא, אבל אני מוצא את זה שוב ושוב בכל פעם שאני שומע משהו חדש. וכאן זה מגיע במספר מובנים כאשר המרכזי מביניהם הופך להיות האנשים, אלה שעושים מעל ומעבר בשביל אותם שלוש דקות שנגמרות כל כך מהר אבל עושות המון לטווח הארוך, אותו מאמץ מהדהד בשנים ומזכיר לנו שהרבה אחרי שאני או אתם נסיים את שלנו, תמיד תהיה כאן מוזיקה ותמיד יהיה לנו את אלביס.

05_heartbreak_hotel
Heartbreak Hotel – Elvis Presley

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0