נתחיל בגילוי נאות: מארק נופלר הוא גיבור הגיטרה האמיתי שלי. אני יודע, יש זוהרים ממנו, מוכשרים ממנו, והוא כנראה לא יעטר חולצות מגניבות או ציורי גרפיטי ברחוב הזה ליד הבית שלכם. אם תשאלו כל ילד שמתחיל לנגן על גיטרה כמו מי הוא רוצה לנגן, הם יגידו הרבה שמות לפני השם של הסקוטי הצנוע.
אז למה נופלר אתם שואלים? כי כבר באלבום הבכורה שלו ושל הדייר סטרייטס, אשר יצא היום לפני 36 שנים, תפסו אותי כל האלמנטים שלימים יהפכו לסימני היכר יחודיים לאיש, סאונד גיטרה נקי, סולואים מלאי רגש ואצבעות שלא צריכות מפרט ודיסטורשן כדי לספר סיפור.
למרות התווית של הלהקה כלהקת רוק, אלבום הבכורה שלהם מלא בגיטרה שנעה בין שירים מלודיים ורגועים כמו "Wild West End" לבין שירים קופצניים שנדמה כי נתפרו לריקודי שורות בפאב דוגמת "Setting Me Up". בכל מקרה אלו לא היו בדיוק הלהיטים האופייניים לפסגת מצעד הפזמונים של אותה תקופה.
כשמגלים שאפילו "Sultans Of Swing" לא הושמע בהתחלה על ידי הרדיו של ה-BBC, כנראה בטענה שהיו בו יותר מדי מילים, מבינים כמה ההצלחה של האלבום, שבאה זמן רב לאחר הוצאתו, לא מובנת מאליה.
זהו לא אלבום הרוק הטיפוסי שבסופו תרצו לתפוס גיטרה ולדמיין את עצמכם מול ארנה מלאה אנשים, אבל אני בטוח שכמו לי, גם לכם האלבום הזה יגרום להסתכל ולהקשיב לגיטרה בצורה אחרת לגמרי.
COMMENTS