אני יושב וחושב מה גורם לי להרגיש מה שאני מרגיש כשאני מקשיב ליהודה פוליקר.
מוזיקה ישראלית בדרך כלל לא לוקחת אותי למקומות האלה, רובה משמשת כרקע והכנה לדבר האמיתי שמגיע מעבר לים. אז למה דווקא פוליקר? בגלל הגיוון, הכנות, הכישרון הנדיר, הגמגום הקל ובעיקר בגלל אלבום(אלבום הופעה למען הדיוק) שיצא ב-86' – שנה לאחר "עיניים שלי" המצוין והבכור – שמו "חולם בהקיץ" והוא מלווה אותי מאז.
לא הכרתי את 'בנזין' לפני פוליקר. הכרתי פוליקר שמח ששר שירים עצובים, בחור מפה ששר משם, הכרתי קסטה באוטו עם התמונה שלו, והכרתי את הנסיעות הכי כיפיות בכיכובו. רק בשלב מאוחר יותר נפל לי האסימון ש'בנזין' הייתה "לפני" יהודה פוליקר, אבל זה כבר לא היה משנה. הייתי שבוי בניחוח היווניישראלי בניצוחם של פוליקר על המוזיקה ויעקב גלעד על העיבוד המושלם לעברית. פוליקר שר שם על רגשות שחשתי בעצמי רק לאחר שני עשורים, על איזושהי ארץ רחוקה שאני עדיין מחפש, על אישה מטריפה שגורמת לאובדן חושים ובאותה נשימה על הכאב העמוק שהיא השאירה אחריה. הזמר היווני אלוף בזה ויהודה פוליקר – שנולד בשם ליאונידס פּוליקארי – הביא את אותו זמר ותרבות יוונית היישר אל הקהל הישראלי שבאותה תקופה לא היה כל כך חשוף לאותה מוזיקה.
את ההופעה הנהדרת הזאת הייתי בעיקר שומע בנסיעות המשפחתיות. עוד לפני שהמזגן הופעל, לפני החגורות וכל השאלות של מה שכחנו – מוזיקה. וכשאבא שלי היה בוחר בפוליקר ידעתי שהנסיעה הולכת להפוך למסע ישראלי בניחוח יווני. גם מבעד לאוזני ילד קטן היה קשה לפספס את העוצמה. העוצמה שבמילים. הכאב שבמילים. השמחה שבכלי הנגינה. השילוב המושלם. העיבוד המדויק.
עכשיו אני כבר גדול, וככל שהשנים חולפות, הגעגועים למה שהיה אז רק מתגברים. אותן נסיעות מתרחשות בעיקר בחגים, כבר לא נוסעים לסבא וסבתא בכל שישי, למי לעזאזל יש זמן??(או במקרה שלי גם סבא וסבתא…) ולמרות שהטכנולוגיה היום מאפשרת לנו לקחת את כל המוזיקה שבעולם איתנו, תמיד חלק מהפק"ל יהיה האלבום הזה. כי חס וחלילה שנתקע בלי יהודית תמיר שרה את "אילו הייתי איתך" בכאלה יסורים ותשוקה, הצעקהזעקה האדירה ב-"בגלמס", "ירקדו הבחורים" ו-"משב רוח" האינסטרומנטליים, שתמיד ידעו להגיע בדיוק בזמן כדי להעיר אותי כי היי – הדרך עוד ארוכה והמוזיקה מדברת עכשיו – אז קום ותאזין!
ואני קם, ואני מאזין, ואני עדיין ילד קטן וטוב שיודע מתי לשתוק כשיש דברים חשובים ברקע.
COMMENTS