Homeאלבומים חדשיםחדשים

"שתי ביקורות, אלבום אחד"- שחר רודריג ויואב ארדן על החדש של אלט-ג'יי

שחר רודריג:

אלט-ג'יי (קיצור מקלדת לסימן דלתא) הם תופעה מדהימה, לדעתי. עדות לזה שגם מתוך קקופוניה לכאורה, קו לא אחיד, בלגאן – יכול לצמוח משהו שנדבק והוא המשכי והוא מתגלגל ולא מתפזר. "An Awesome Wave", האלבום הראשון שלהם, הוא לחלוטין אלבום שסחף אותי משמיעה ראשונה, אגב אתגר האלבומים. לפני שנתיים הם פרסמו בעמוד הסאונדקלאוד שלהם את הסמפלים לפאזל שנקרא "Breezeblocks", השיר שגרם לי להתמכר אליהם. נדהמתי וקיוויתי לשמוע שוב את אותה מלאכת המחשבת הגשטלטית הזאת: השלם ששווה יותר מסך חלקיו.

אוקיי. אזניות, מתחילים. הטראק הראשון, "Intro", היה צריך להשתלב במיקסקלאוד ה"לה-לה-לה" שיצרנו. זה תופס אותי, הירידות, העליות, שינויי הסולמות, ההלבשה של הקסיו על הא-קפלה. נו כבר, אני מחכה לרגע שבו יגיע הקליימקס והפרקשניסט יכנס ויצור מזה משהו אחר לגמרי. אבל לא. רק בדקה הרביעית לערך הרצועה משתנה לחלוטין אבל לא מגיעה לשם. ה"שם" הזה שאלט-ג'יי יודעים להגיע אליו.

"Arrival in Nara" מפצה על זה. רצועה שקטה שגורמת לי לרצות לקבל את השבת כבר ביום שני. אבל שוב, כשמגיעים ל-"Nara" עצמה (הרצועה השלישית באלבום וגם עיר ביפן, ליד קיוטו), לא לגמרי ברור מה קורה שם. ניסיתי למצוא שם לתאר את הרצועה, נארה, והמילה הראשונה שקפצה לי לראש היא: מישורית. כשחיפשתי לקרוא קצת על נארה התברר שאכן זהו מקור השם: "להשטיח". יחד עם הפעמונים שמלווים את השיר והעובדה שבנארה שמונה מקדשים – אולי אלט-ג'יי כן הצליחו להעביר את תמצית המקום. לבקר כנראה שלא אבקר. אולי שווה רק לעשות את הדרך *אל* נארה.

http://www.youtube.com/watch?v=b02oJt_PN7k

לאחר מכן מגיעים "Every other freckle" ו-"left hand free" שיצאו בתור סינגלים בחודשים האחרונים וגם הם לא נצרבו בי באופן שבו "בריזבלוקס", "פיטצפלז'ר" או "מתילדה" עדיין גורמים לאיזשהו נים לרטוט שם, בתוך מגירה בתוך ציפור הנפש. אגב, אותו כנ"ל לגבי "Hunger of the pine" שלצערי דווקא ממנו בחר הרדיו הישראלי להתחיל לשדר לציבור את אלט-ג'יי. איחור לא-אופנתי. לא-אופנתי בכלל.

"Warm Foothils" כמעט ומצליח להשיב לאלט-ג'יי איזושהי הילה מתילדה-אית; אבל שוב פעם הכמעט הזה. זה כל-כך שם, כל-כך קרוב. אוף. אני כבר באה לרשום שהאלבום הזה פשוט נמרח אל האופק, שאולי this is all mine אבל מה זה בכלל ה-all הזה? אני לא בטוחה שאני רוצה אותו. ואז בדיוק פתאום מתפוצץ "The gospel of John Hurt" בדקה הרביעית ו-20 שניות. וחוזר ל-"Pusher". שיר פושר ומתפשר.

כבר קצת איבדתי סבלנות. התחלתי לחכות שהאלבום הזה, שנשמע קצת כמו משהו שלא בושל עד הסוף – ייגמר. המשכתי להקשיב, מקווה שאולי משהו ידבק, אבל נראה ש-this is all yours נדבק לי כמו גומי לסוליה – מעצבן ובצבע מדרכה. ההברקה היחידה בו היא, באופן אירוני, קטע המשך ל-"Bloodflood" מהאלבום הקודם. "Bloodflood Pt. II" שעדיין, גם הוא, לא מתעלה על האב הרוחני שלו. מצער לדעת שאלט-ג'יי יחיו בצל תהילת העבר של An Awesome Wave ולא יצרו משהו שמשתווה לו. אני אמשיך לחכות, אולי בפעם הבאה…

SA_Alt-J_Sickest-Addictions_Sick-Addicts_2012

יואב ארדן:

סבלנות, אנחנו לוקים בחסר בתחום הזה. אין סבלנות, האייפונים שלנו מהירים, ההורדות הלא חוקיות שלנו זריזות והמידע החדשותי מתהווה אל מול עינינו. אז כולנו בפה אחד פונים אל עבר הטכנולוגיה ומצווים עליה – אל תפסיקי, כי כשאת מפסיקה – אני מאבד את זה. או במילותיו של לואיס סי.קיי. – "הטכנולוגיה המדהימה הזו מבוזבזת על הדור הכי דפוק שיכול להיות, המון אנשים שמתבאסים על הטלפון שלהם, אף אחד לא אומר 'וואו, תראו מה הפלאפון שלי יכול לעשות'. כולם מתלוננים שהוא איטי ודפוק… תנו לזה שניה אולי?!# זה משדר לחלל וחזרה, אולי תתנו לזה רגע לחזור חזרה משם?! האם מהירות האור היא איטית בשבילך?!".

מודה, אני מאלה שמתעצבנים על הפלאפון שלי כשהוא לא מספיק מהיר או כשהוא לא מאפשר לי לקבל את מה שאני רוצה עכשיו ומיד, אבל תמיד אני נזכר בקטע של לואיס וזה גורם לי לשחרר.

[youtube=http://youtu.be/UCbt_x5K7c8]

האזנתי לחדש של אלט ג'יי – "This Is All Yours". ציפיתי למשהו חדשני יותר, אולי לאלבום שנוצר אל תוך עולם בו כבר קיים האלבום הראשון שלהם – "An Awesome Wave" ועכשיו אפשר לעבור הלאה אל מחוזות חדשים, אבל בחווית השמיעה הראשונית שמעתי בעיקר הדים של אותו אלבום בכורה.
שמתי בצד, העברתי אלבומים אחרים אל האמצע והמשכתי הלאה. אבל כשנסעתי לארוחת החג, גיסי אמר לי שלדעתו אותו אלבום הוא אחד הטובים לאחרונה, אם לא הטוב ביותר שיצא בשנה החולפת, ואז פתאום חשבתי לעצמי – 'לא יכול להיות שלפני שנתיים הלהקה הזו גילתה לי עולם חדש ועכשיו כשיש לי הזדמנות לבקר בו שוב אני מוותר על ההזמנה שלי?!'. מייד פיניתי מקום וזמן לשמיעה חוזרת.

אז נכון, השירים לא השתנו באורח פלא, אבל ההסתכלות היא שונה, מבחינתי אנחנו בכרך השני של סיפור בשני חלקים, אנחנו ב'ושלום' אחרי שסיימנו לקרוא את 'מלחמה', היינו ב'פיזיקל' ועכשיו עברנו ל'גרפיטי'. ופתאום דברים נראים אחרת. האלבום נעים, מעניין, עולה ויורד, בא והולך.
הוא מתחיל בהרמוניית קולות שרק הולכת ומשתבחת כשהבאס-תופים נכנסים וזה יושב על הלהקה בול מבחינת סגנון וביצוע. בהמשך יש שני שירים שמתקשרים לסוף האלבום ונושאים את שמה של נארה שביפן, מרגיש שגם בפתיחה וגם בסיום יש מעבר אל תוך ומחוץ לאגדה חסרת זמן ומקום שעוסקת ביצורים מופלאים והרפתקאות בלתי אפשריות, אולי משהו מסרטיו של הייאו מיאזאקי('הטירה הנעה', 'הנסיכה מונונוקי', 'המסע המופלא').
האלבום ממשיך עם שני סינגלים מוצלחים – "Every other freckle" ו-"left hand free", כאשר לפי דברי ההרכב, השני נכתב בעשרים דקות אחרי שהלייבל האמריקאי שלהם רצה סינגל מוצלח ורדיו-פרנדלי יותר מ-"Hunger Of The Pine" ובסוף יצא להם השיר "הכי לא אלט-ג'יי שיכול להיות".

[youtube=http://youtu.be/dCCXq9QB-dQ]

אותו שיר שהלייבל חשבו כלא מוצלח הוא די מעניין, עם האיטיות והרוגע שלו שנשברים עם סימפול של מיילי סיירוס (כן, מיילי סיירוס), ללא ספק הקול-מומנט של האלבום.
בהמשך נוסעים על קרוז קונטרול דרך שלושה שירים שקטים יחסית עם שנעצרים קצת לפני הסוף במראות מוכרים, כאשר "Bloodflood Pt II" שואב את רובו מ- "Fitzpleasure"/"Bloodflood" מאלבום הבכורה. שלושתם אגב, מדברים על מעשי אלימות, אונס והרג שוטרים על ידי כנופיית 'ילדי מנדלה' מסאות'האמפטון שבאנגליה. וככה ג'ו ניומן עם קולו הנינוח משייט לאורך השיר בלי שבכלל נשים לב.
באופן אופטימי יותר, האלבום מסתיים באותו שיר עזיבה מיפן, כאשר 10 דקות של שקט לאחר מכן מוחבא קאבר יפהפה ל-"Lovley Day" של ביל וית'רז, קטע מגניב לחלוטין ושווה את ההמתנה (לאלה שלא מזרזים קדימה את המערכת).

[youtube=http://youtu.be/uUiUInyyQhg]

מוסר ההשכל הוא – סבלנות. האלבום שנקרא (בתרגום חופשי) – 'כל זה שייך לך' לימד אותי לתת לזה רגע להגיע לחלל וחזרה. סבלנות, אם זה יקח אפילו עוד שני רגעים, זה עדיין יהיה שווה את זה.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
  • comment-avatar

    ממש אהבתי את הביקורת
    אבל מוזר לי שדווקא את Pusher לא אהבת =
    שיר מדהים

    • comment-avatar

      הי אסף, תודה שקראת!

      בנוגע לפושר, לא יודעת. בשביל מילים חזקות כאלה, הייתי מצפה אולי להפקה יותר מסעירה… פשוט נשמע שכל השיר נמצא על אש נמוכה והתבשיל בינתיים, איך נאמר, מקדיח.

  • comment-avatar

    פרסם את זה מחדש ב-My Movie Projectוהגיב:
    כתבנו אצל קולומבוס על אלט-ג'יי. וזה מה יצא.

DISQUS: 0