פרויקט מיוחד לכבוד ראש השנה:
התחלות האלבומים הטובות ביותר בישראל (עפ"י ירון, כי זה מה שקובע!)
ראש השנה מסמל תקופה של התחלות חדשות. או, אם לדייק – התחלות חדשות ורשימות מוזיקה מיותרות. בתושייתי הרבה, בחרתי לשלב בין השניים ולהגיש לכם את:
*חשוב לציין: רשימה זו איננה "מצעד". היא לא מסודרת עפ"י חשיבות, כרונולוגיה, צבע, מין או דת. אז, שנתחיל?
מתי כספי – הנה הנה (אלבום הפעמון, 1976)
רחשי אולפן הקלטות, כיוון כלי מיתר, עיקצוץ באצבעות ומתח שלפני פריטת האקורד הראשון. קול מוכר נשמע בקושי בין המיתרים:
"מי שגמר לכוון, שלא ינגן בבקשה"
בפתיחת אלבומו השני (והמאוד מצופה לאחר הצלחת הראשון), מתי כספי מכניס את המאזינים – גם אם לרגע קט – אל תוך הקסם המיוחד שקיים רק בתוך אולפני הקלטות. לאחר כיוון הכלים, הוא מתחיל לזמזם בנונשלנטיות המפורסמת שלו פיסה מהשיר, בעודו מרפרף על הגיטרה ומחליף משפטים עם טכנאי ההקלטה – חצי מנסה להיזכר באקורדים, חצי מנסה לדחות את הקץ. אני מדמיין שברגעים הללו, לפני תחילת השיר המופתי, אולי הוא מתחיל להבין את כובד האחריות שמוטלת עליו: האחריות של הכנסת נכס צאן ברזל לעולם הפזמונאות העברית. והוא יודע שההמתנה שווה את זה. אני קצת מקנא באנשים הראשונים שפתחו את עטיפת התקליט, הניחו את המחט על הויניל, ולאחר רגעי הציפיה הללו, שמעו סוף סוף את החליל המתפרץ לראשונה, בזמן אמת.
הנה הנה, זה הולך לקרות ממש עוד רגע. אחת, שתיים, שלוש, ארבע…
(Parvarim Refugeez – BxOxNxGx (Rapperrarium, 2006
ניר אלהרר (AKA אלפרברוס 100% כותנה) – אחד הראפרים הכי מדהימים בארץ, וזרוע אחת בתמנון המנוח "פרברים רפיוג'יז" – עושה הפוך על הפוך על הפוך (על הפוך), מגייס את המבטא הכי ישראלי שקיים בנמצא, ובתרגיל מבריק שמצליח לנטרל כל סוג של "אנטי" בבואנו לשמוע אלבום גנגסטה-ראפ ישראלי, הוא פותח את השיר הראשון באלבומם היחיד במילים:
"יוֹ, לֶטְס רָאפ".
שלוש המילים האלו הן סוג של הצהרת כוונות:
כן, אנחנו ישראלים. ולא סתם ישראלים – "בני טובים" לבנבנים מהפרברים. תכלס, אנחנו כאן בשביל הכיף, אבל את הכיף הזה נטיח בכם בצורה הכי רצינית שאפשר – ישר לתוך הפרצוף. וזה הולך להיות בנזונה.
וזה באמת בנזונה. כי מאותו רגע משעשע בעילגותו, מתחיל מפגן וירטואוזיות ורבלית ומוזיקלית מיקום מקביל – יקום שללא שום הסבר הגיוני אחר, כנראה מובילה אליו מנהרה תת-קרקעית היישר מהכיכר המרכזית של מכבים-רעות.
יותר מדי ראפרים בישראל לוקחים את עצמם ברצינות תהומית, ובמקרה הטוב מעלים גיחוך של מבוכה. פחות מדי ראפרים לוקחים את עצמם בצחוק, ומצליחים להטיל פצצה כזו של עוצמה, מקצועיות, גיוון, הרמוניה וכאוס טוטאלי בו זמנית. אז יאללה, לֶטְס רָאפ:
דני רובס – מסגרות + הכי קרוב שאתה מגיע (מסגרות, 1983)
לפעמים, שירי פתיחה טובים נמדדים בחיבור שלהם לרצועה שמגיעה מיד אחריהם. "מסגרות", אלבום הבכורה של דני רובס (שנמכר בזמנו בכמות מזערית מאוד, והגיע למעמד אלבום זהב רק ב-2008, 25 שנה אחרי יציאתו) הוא דוגמה קלאסית לחיבור שמיימי בין שני קטעים עוקבים.
הקטע הפותח באלבום הוא יצירה אינסטרומנטלית המנוגנת ע"י כלי מיתר, ומיד כשהיופי הזה מסתיים, מתחיל יופי חדש. הנה שני הקטעים ברצף, כפי שהם מופיעים באלבום:
"אתה פותח עלי כותרת, ומוציא החוצה אבקנים".
כשאני שומע את קולו הטהור של רובס בשיר הזה, ואת ההפקה והעיבוד הנפלאים של מתי כספי (כן, עוד פעם הוא), אני אשכרה יכול לראות בעיני רוחי עלי כותרת נפתחים לאיטם ואבקנים מרחפים באוויר. וכמו בכל יופי אמיתי, גם כאן מסתתר הרבה כאב, כי "הכי קרוב שאתה מגיע, זה תמיד יותר מדי רחוק".
אביתר בנאי – פתיחה + יש לי סיכוי (אביתר בנאי, 1997)
כנ"ל – החיבור בין שני השירים הראשונים מתעלה על כל קטע בנפרד.
כתבו על זה קודם, לפניי… אפילו יותר מפעם אחת.
אינפקציה – פתיחה + בכיף (בכיף, 2005)
חיבור נוסף בין שני קטעים, שלא היו נכנסים לרשימה אחד בלי השני:
האלבום השני של אינפקציה מתחיל בשריטות תקליט ישן המלוות את הביצוע המקורי והעליז של צוות הווי של הנח”ל לשירם "פתח תקווה":
"בואו ונחזור לפתח תקווה, בואו ונשכח לעזאזל את תל אביב…"
ואז, באקט אכזרי במיוחד, נגדע הקטע באיבו והדיסטורשן של השיר השני מתרסק עליך ללא הכנה, כרעם ביום בהיר, ומוריד את הלב שלך למקום שבו הוא צריך להיות כשאתה מאזין לאינפקציה. הדימוי היחיד שיש לי לחיבור בין שני השירים האלו, הוא הסרטון המשעשע והמבהיל הזה (זהירות, לא לבעלי לב חלש):
ראיתם? נבהלתם? זהו, עכשיו אתם מוכנים לדבר האמיתי:
אריק איינשטיין ושלום חנוך – מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר (שבלול, 1970)
"בוקר טוב לכל המאזינים, ולכל המתעמלים – היכונו"
דורות שלמים של קורסי מד"צים בתנועות נוער בישראל התעוררו בבהלה למשמע קולו של אריק איינשטיין, ועוד לפני שהגיטרה נתנה את ליין הפתיחה המפורסם (ויש שיגידו: השחוק), הם כבר זינקו משק השינה למסדר הבוקר.
לדעתי, גם היום, 44 שנים (!) אחרי יציאת האלבום האהוב בישראל (כך עפ"י רוב סקרי דעת הקהל שנערכים בכל חג שני), אין דרך מרעננת מזו לפתוח את הבוקר.
ולמי שתהה מהיכן מגיע החיקוי המצחיק של איינשטיין, מדובר במחווה לתוכנית התעמלות הבוקר ששודרה במשך שנים רבות בקול ישראל, בהנחייתו של מדריך ההתעמלות המיתולוגי מיכאל בן חנן – הנה המקור.
אז, במילותיו של אריק: "ועכשיו אחנו נשיר שיר בשביל שיהיה לנו בוקר טוב"
טיפקס – ספור עד עשר (נשיקה לדוד, 1997)
אף פעם אי אפשר לדעת אם טיפקס רציניים או צוחקים, רגשניים או צינים, פריפריאליים או תל אביבים – אבל מה זה משנה בעצם? זה עובד בכל מקרה, לכאן או לכאן.
"ספור עד עשר" הוא לא שיר ענק בפני עצמו, אבל הוא מהווה אקספוזיציה מושלמת לאלבום מעולה, ולדעתי אולי אף מתפקד כשיר מייצג לכל הקריירה של להקת טיפקס.
ההרכב, בניצוחו של קובי אוז, מעולם לא היה כבול לז'אנר ספציפי, וידע לשלב סגנונות מערביים ומזרחיים באלגנטיות, כמעט בלי שנשים לב (כשהוא רצה שלא נשים לב כמובן). בשיר הזה הוא עושה את זה בתיחכום רב, ואולי אפילו בקריצה: הפסנתר, כלי "מערבי" על פי רוב, נשמע בפתיחה הדרמטית הזו כמעט כמו עוּד (כלי שפתח את אלבומם הקודם "החיים שלך בלאפה"). מתי בפעם האחרונה שמעתם פסנתר שמסלסל?
המילים – מעין מלמולי נוסטלגיה של אדם ממורמר ומיואש – הן בו זמנית גם מרגשות וגם צוחקות על הרגשנות של עצמן, והכול בשפה "עממית" ("מה זה, הפקרות פה?") ועם שגיאות מכוונות ("הקומממיות"). אין אמנים רבים המסוגלים להגיש שירה המלווה בטעויות ניסוח, וזה רק יעצים את הליריות והפיוטיות ביצירה. חוץ מזה, כנראה רק קובי אוז יכול לזקק את התחושה של לחיות בארץ הזו ע"י חצי הברה: "פחחח"…
"פעם זה היה הרבה יותר טוב
לא היו כל ה"תופעות"
וידענו בדרך כלל את האמת
לא כמו היום
פחחח…"
החברים של נטאשה – יש זמן (החברים של נטאשה, 1989)
כילד, לא הייתי מוכן לפתיחה הזו. התופים עם הסאונד האייטיזי היכו ברקותיי בצורה כל כך ישירה, מתריסה בפשטותה אפילו. לאחר כמה שניות הגיטרה נכנסת, כאשר ברקע בס עם גוון אלקטרוני ומונוטוני, ויחד עם זאת חם ועוטף. זה כמעט גורם לי לבכות – כאילו אני מבין על מה השיר מדבר עוד לפני שהושרה בו מילה אחת. ואז, מגיע הקול המחוספס של מיכה שטרית, והמילים שסוגרות עליי וחונקות אותי ללא רחמים:
"חושב אולי אני מת,
זמן טוב להתאבד עכשיו"
ככה – בלי מטאפורות, בלי דימויים. הגיבור חושב שזה זמן טוב להתאבד עכשיו. זה מפחיד וגם משחרר. זה מדכא וגם מנחם. כי האמת היא שאין זמן. וברגע שלחצתי PLAY ידעתי שאני שבוי לנצח. החברים של נטאשה מנגנים להם בחליל ולוקחים אותי כמו עכבר מחוץ לעיר, אולי אל הניינטיז שמחכים שם, אורבים מעבר לפינה.
רמי פורטיס – דבש (פלונטר, 1978)
מה. קורה. כאן. ולמה. אני. כל. כך. אוהב. את. זה?!
יש דברים בעולם שאין להם הסבר. פורטיס הוא אחד מהם.
כמה אומץ נדרש כדי לפתוח את אלבום הבכורה שלך ככה.
קצת ג'יבריש אופראי, ואז:
"הויסה, הויסה, הויס.
הויסה, הויסה, הויס.
יאללה יזהר, תגיד שבת שלום ונלך.
רק רגע…"
שאנן סטריט – על הגבול (הבזק אור חולף, 2007)
לוחץ PLAY
(סקראצ'ים)
אה, נחמד, זה הולך להיות עוד אלבום סטייל הדג נחש. בטח היפ-הופ מגניב כזה…
(לפתע נכנסים כלי מיתר בניחוח קאמרי)
אה. המממ… אוקיי. אלבום עם עיבודים יותר קלאסיים, בטח הוא רוצה לסטות מהגרוב וללכת על ביצועים תזמורתיים.
(ואז בבת אחת – תופים, קלידים, כלי מיתר – אורקסטרה חצי ג'אזית חצי פ'אנקית מתפרצת לאולפן + שאנן סטריט שר במקום לדבר)
טוב, יש לי הרגשה שאני הולך לאהוב את זה.
כך נפתח אלבומו הראשון של סולן "הדג נחש" שאנן סטריט – ובדיוק כמו שם השיר, כל האלבום הולך על הגבול הבלתי נראה בין היפ-הופ לקלאסי, בין ג'אז מודרני למוזיקה מזרחית עתיקה, בין פ'אנק קליל לסול קורע לב, בין טקסטים ילדותיים על רונן חרזי למילים אישיות וכואבות על מותה של אחותו (שממש לאחרונה הקדיש לה אלבום שלם ומצוין).
כשסולן הלהקה הכי מצליחה בארץ מחליט להוציא אלבום סולו, הוא צריך להיזהר – גם בגלל הררי הציפיות שמלווים אותו, וגם בגלל סגנון הרכב האם שכבר הפך להיות תעודת הזהות שלו. שאנן סטריט צולח את המעבר בגאון, ועושה את זה גם ע"י חצי קריצה לקהל שלו בעזרת שיר הפתיחה המעולה הזה. חצי מהקרדיט (לפחות) צריך ללכת לאבי לייבוביץ' שאחראי על רוב הלחנים והעיבודים באלבום, ובעצם הופך אותו למה שהוא – יציאה מדהימה וחד פעמית.
מרגלית צנעני – נערי שובה אלי (נערי שובה אלי, 1986)
והרי הדרך היעילה ביותר לבדוק אם אדם לוקה בדיכאון קליני: משמיעים לו את השניות הראשונות של השיר הזה. אם הוא לא קם על הרגליים ופוצח בריקוד בלתי נשלט, כנראה שכלום כבר לא יעזור לו:
מרגול פותחת את אלבומה הראשון כסולנית בפצצת אנרגיה (ממש לא צהובה) שהופכת באותו רגע לקלאסיקה נצחית. הנער בשיר הוא למעשה דימוי ל… טוב, עזבו אתכם מדיבורים – קומו!
היהודים – מחפש תשובה (מציאות נפרדת, 1995)
יש שירים שניתן לזהות מהתו הראשון, ויש שירים שניתן לזהות עוד לפני שנכנס איזשהו תו. כל מי שהתבגר בניינטיז יזקוף את אוזניו מיידית למשמע ריפרוף המצילה העדין הזה, שמבשר את המפץ הגדול שמגיע בדיוק שניה אחת אחר כך: התפרצותם של היהודים אל חיינו. ו"חיינו" היו זקוקים ליהודים כמו שפצע פתוח זקוק לטיפת אלכוהול – זה ישרוף מאוד אבל זה גם ירפא אותך. בתקופה שבה נרצח ראש ממשלה, וכל שבוע יש פיגוע ואם זה לא מספיק גרוע אז גם סופשבוע רגוע (המון חרוזים) – רבבות טינאייג'רים מתוסכלים חיפשו פורקן, ומצאו אותו במילים הבלתי מתפשרות ובהפקה המחוספסת (אם כי מהוקצעת) של היהודים.
בשיר "מחפש תשובה" קיימים מספר עוגנים מוזיקליים ייחודיים שעוזרים להפוך אותו מעוד שיר רוק סטנדרטי לקלאסיקת ניינטיז ולהתחלת אלבום בלתי נשכחת: מלבד המצילה הפותחת והריף התוקפני שמגיע מיד אחריה, אי אפשר לשכוח גם את הסי-פארט אשר כאילו משנה מקצב ומתבסס על תופים בסגנון כמעט אפריקאי / פאגאני (המתאים עצמו במכוון למילים על תפילה "בתוך מקדש בלי אור"), וכמובן את הגיטרה החורקת והמייללת לקראת סופו של השיר – כמו מעין סולו שהתעוות, התעקם ונשבר בכוונה. ולבסוף, נשימת ייאוש אחרונה (או אולי בכלל נשימת רווחה) של תום פטרובר והקול הענק והלא מספיק מוערך שלו לטעמי.
סקר קצר לסיום – ירים את ידו מי ששר את השורה הזו כך:
"החיים מה השאירו בי, הו כמה טבעות בצל…"
(דמיינו את היד שלי מורמת באוויר)
תמוז – מה שיותר עמוק יותר כחול (סוף עונת התפוזים, 1976)
הדיבר הראשון ברשימות מוזיקה:
לא תעשה לך רשימת אלבומים ישראלים ללא "סוף עונת התפוזים" של להקת תמוז.
ואנוכי אדם שומר מצוות, כמובן:
ערן צור ורונה קינן – כשבאתי לקחת אותה מהעננים (אתה חברה שלי, 1997)
אלבום שנפתח בשירת א-קפלה רוויית אקו של ערן צור למילותיה של יונה וולך לא יכול להיעדר מרשימה שכזו. אבל אם הייתה איזושהי התלבטות, היא נפתרת בשניה שבה נכנסים התופים האלקטרוניים המפתיעים, וקולה הענוג של רונה קינן מצליח לראשונה לא רק שלא לשעמם אותי, אלא אף להשאיר אותי פעור פה אל מול יופיו הטהור.
הישגו הגדול של השיר מתעצם אף יותר מעצם היותו גרסת כיסוי לשיר קיים ומדהים בפני עצמו, מתוך האלבום המוערך "בציר טוב" של אילן וירצברג ושמעון גלבץ משנת 1982. לקחת שיר עדין ויפה כל כך, לעשות לו קאבר אלקטרוני אגרסיבי ולצאת מזה מנצח? דאבל ריספקט לערן צור!
זוהר ארגוב – נכון להיום (נכון להיום, 1982)
האלבום שהכניס את המוזיקה הים-תיכונית לליבו של המיינסטרים הישראלי בדלת הקדמית, הצליח לעשות עוד היסטוריה קטנה ולפתוח בשיר המזרחי הכי "רוקרי" שהיה לנו בארץ. כילד שגדל בבית אשכנזי, מוקף בתקליטים של אריק לביא ואסתר עופרים (עוד בתקופה שקראו לה אסתר רייכשטט – כן, עד כדי כך אשכנזי), לשמוע את השיר הזה לראשונה – בבית של חברה לכיתה מול המרכז המסחרי בערד – היה לא פחות מהארה בשבילי. איזה סולו גיטרה אדיר, איזה קול אדיר, בקיצור – שיר אדיר. והנה כל האלבום:
http://www.youtube.com/watch?v=SEql9QNp1IE
במקום בו גדלתי, לא חשתי שקיים הבדל מהותי בין ישראליות / אשכנזיות / מזרחיות ושאר הגדרות הביניים המעיקות על החיים שלנו כאן. ממש כמו לאכול גפילטע עם חריף – כשאתה בולע את כל המרכיבים בביס אחד, גם ככה הכול מתערבב בבטן. בדיוק מאותו מקום, חבורה של רוסים שמנגנים מוזיקת סקא ורגאיי, יכולה ליצור קאבר לשיר מזרחי, וזה יישמע מעולה.
ג'ינג'יות – L.A. (ג'ינג'יות, 1994)
לא להאמין שהאלבום הזה יצא לפני 20 שנה. אם קיימת במילון המוזיקה הישראלית הגדרה למושג "הקדים את זמנו", צריכה להיות שם תמונה של הג'ינג'יות – תמיר אלברט ואמיר צורף. אבירי הרוק האלטרנטיבי של תחילת שנות התשעים, החליטו שבא להם לשחק קצת עם מחשבים. מהמשחק הזה יצא אלבום חד-פעמי, כמה להיטים נצחיים (ג'ינג'יות, לילות כלולות, ביפ), ושיר פתיחה אחד שמצליח בסגנונו המוזיקלי ובמילותיו לנבא את העשור שמגיע אחריו – לא רק מבחינה תרבותית ומוזיקלית, אלא גם מדינית, חברתית ובעיקר מוסרית:
"קפואים כבולים
ביערות של שערות דביקות
דיעות ודמעות קיומיות
דקור כדי לחיות
דקור כדי למות
נרצח ונסלח
נצוץ ונחלוף
שנעבור את כולם
נתעורר קשורים בודדים
מוות לנביאים ולאור
נשאר בודדים ודביקים
זכור כדי לחיות!
זכור כדי למות!
So, Come On Baby
באנגלית זה עובד
לא יצא לנו שום דבר
מתאוות המערב
Come to Your Daddy Baby
זה משחק מרוקן
BIGI BIGI BIGI BIGI
WHAM-BAM! WHAM-BAM!"
שוטי הנבואה – קול גלגל (מחפשים את דורות, 2004)
מאוס, רוּחְני בשקל, טחון, שאנטי-שאנטי, שיר מדורות / חתונות / ימי זיכרון / טיול אחרי צבא / בָּאבוּ, ברינג מי ווָאן יזראלי סָאלאד אֶנד "שלום למלכה"… הכול נכון.
אבל מה לעשות שבין היתר, זהו גם אחד משירי הפתיחה היפים של העשור הקודם, ובכלל במוזיקה הישראלית. היה איזה רגע קטן בהיסטוריה שבו קולו של אברהם טל נחשב לייחודי, חד-פעמי, חדשני אפילו. זה היה לפני שתחנות כמו גלגל"צ הפכו אותו למובן מאליו ע"י טחינות חוזרות ונשנות בכל שעה אפשרית. ובכן, אני עדיין זוכר לו את הרגע הזה, והוא רגע יפהפה:
http://www.youtube.com/watch?v=XJZA3_e3SBw
שלמה ארצי – ירח (ירח, 1992)
לאחר כמה שנים פחות מוצלחות בקריירה (מסתבר שהיו לו גם כאלה, ולא מעט), האלבום "ירח" החזיר את שלמה ארצי אל פסגת האולימפוס שממנה לא ירד עד היום, בעיקר בזכות שיר הפתיחה הנושא את שם האלבום.
בקצרה – זהו אחד מעיבודי הגיטרה הכי יפים שנכתבו אי פעם במחוזותינו.
באריכות – כאן תוכלו לראות את יהודה עדר (שהפיק ועיבד את שירי האלבום) מסביר על תהליך העבודה על השיר, ומספר על ההשפעות של פול סיימון וגם באך (!) על העיבוד המדהים הזה.
אנקדוטה קטנה: ג'ק אין דה בוקס, הרכב (מעולה!) שכל קשר בינו לבין שלמה ארצי מקרי בהחלט, נוהג לבצע לעיתים קאבר לשיר "ירח" בהופעותיו (הנה פיסה ממנו). על אף האירוניה והמודעות העצמית שנובעת מעצם קאבר לשיר כזה בהופעה כזו, זהו ביצוע נטול ציניות ומלא הערכה למקור, ולדעתי זוהי עוד הוכחה לכך ששירים ענקיים באמת הם חוצי גבולות, ז'אנרים וקהלים.
אלג'יר – האדמה תפתח (מנועים קדימה, 2004)
אני לא באמת צריך להסביר למה, נכון?
ענבל פרלמוטר – חתול בשק (הקלטות אחרונות, 1998)
איך יכול לקרות מצב שבו אלבום סקיצות ביתיות לא גמורות נשמע יותר טוב מרוב האלבומים הכי מהוקצעים ומופקים בסביבה? ואיך יכול להיות ששיר פתיחה איטי עם גיטרה שקטה ומקרטעת נשמע יותר רוקנרול מכל דיסטורשן שבוקע ממועדון תל אביבי מחתרתי? התשובה היא: ענבל פרלמוטר.
בחיי שהייתי מוכן לשמוע במשך שעות רק את המקצב הדפוק והמדויק והמחוספס הזה שפותח את האלבום, כמו מטרונום זקן שרוצה כבר לעצור, אבל ממשיך בעל כורחו לחרוק את הפְפְט פְפְט פְפְט פְפְט פְפְט פְפְט הזה לנצח. הייתי מוכן, כי הייתי יודע שמתישהו הקול השבור שלה יבקע מהרמקולים.
ולחשוב שכמעט ולא הוציאו את האלבום הזה לאור, כי הגרסאות בו היו גולמיות מדי.
ענבל פרלמוטר נהרגה השבוע לפני 17 שנה, בתאונת דרכים בדרך לארוחת ערב ראש השנה. בסופה הורישה לנו את אחת ההתחלות הכי מצמררות שידעה המוזיקה הישראלית, ואת סיכום החיים המתומצת ביותר:
"רכבת מתרחקת – עשן ונקודה".
זהו, כמעט סיימנו. ועכשיו:
התחלת האלבום ה"כל כך מגוחכת שהיא כבר הופכת לגאונית":
אביב גפן – דיכאון (אביב גפן III, 1994)
"גברת גפן, לפי הטיפולים שעברתי עם בנך הוא נראה לי בסדר.
לפעמים הוא עצוב כמו כולם, אבל בגילו זה טבעי. רק דבר אחד טיפה הפריע לי:
גיליתי שהוא חולה נפש, חולה נפש, חולה נפששש…"
שתהיה שנה של התחלות מרנינות נפש 🙂
COMMENTS
אחלה של רשימה!
כשכתבתם שהולכת להיות רשימה כזאת, עלו לי בראש שני שירים: השני שעלה לי בראש זה יש לי סיכוי, עם ההקדמה שלו. ניחשתי שהוא לא יהיה ברשימה, אבל היה פחות מפתיע למצוא אותו. השיר הראשון שעלה לי בראש היה "האדמה תפתח" של אלג'יר, שקשה לדמיין את מנועים קדימה נפתח בלעדיו. האמת שממש הופתעתי שהוא היה ברשימה. שיחקת אותה, ירון! 🙂
היי אנונימי (אבל למה אנונימי?)
אני שמח שהצלחתי בו זמנית גם לקלוע לטעמך וגם להפתיע אותך 🙂
תודה על המילים החמות,
ירון.
היי ירון!
חלק מהבדיחה של מתי כספי עם ה"מי שסיים לכווןשיפסיק לנגן בבקשה" זה שזה אלבום סולו, אין שום נגנים, זה הכל מתי כספי בכל הכלים
היי עקיבא,
באמת לא הייתי בטוח האם מדובר בבדיחה (כי אכן זכרתי שהוא מנגן על כל הכלים באלבום), או שמא הוא אירח ספציפית בשיר הזה נגנים נוספים ואולי חסר לי מידע בנושא. אני שמח שהבהרת את העניין סופית – מה שהופך את השיר למגניב אפילו עוד יותר!
הוא גם מנגן על כלי הנשיפה בשיר? חליל צד אם זכרוני הראשון אינו מטעה אותי?
ועכשיו שסיימתי לעבור על כל הרשימה – תודה רבה רבה!!! מעולה
אחלה רשימה , תודה , הייתי מכניס בכיף גם את זה … ברי סחרוף – אוחתכ בייבי http://www.youtube.com/watch?v=rsRO9jTI6RU
צודק!
אבל אם כבר ברי סחרוף, נראה לי שהייתי מכניס את "כמה יוסי"
http://www.youtube.com/watch?v=JVkDUbqP5ko
ברוידא יא מלך!
אגב… הפתיחה של מתי כספי סומפלה לדיסק של diplo.
http://www.youtube.com/watch?v=q7r_ncno8lY
מהההה?!
יובל הרגת אותי עם פיסת המידע הזאת!
רשימה נהדרת. תודה.
לגבי פורטיס, השורה הזו היא ציטוט ממערכון של הגשש וזה "יאללה איזאק תגיד שבת שלום ונלך".
גדול אורי! אני לא מאמין שפספסתי את זה. גדלתי עם אבא מעריץ שרוף על הגשש.
טוב, זה נראה שאני צריך לכתוב פוסט שלם חדש רק עם תוספות הטריוויה בתגובות 🙂
לגבי העיבוד האלקטרוני של "כשבאתי לקחת אותה מהעננים" – חשוב לציין שהקרדיט על העיבוד וההפקה של האלבום "אתה חברה שלי" מגיע גם לאלי אברמוב, שהפיק את האלבום יחד עם ערן צור, וטביעת אצבעו ניכרת שם מאוד.
תודה 🙂
[…] ברוידא כותב על פתיחות האלבומים הכי טובות במוסיקה הישראלית – גם אינפקציה […]
אחלה רעיון, ויש פה גם כמה בחירות מעולות!
* הנה עוד כמה:
ברי סחרוף – כמה יוסי
רונה קינן – לנשום בספירה לאחור
אריאל זילבר – שמש שמש
שלום גד והיהלומים – תפוס
מוניקה סקס – מכה אפורה
שייגעצ – ניו-יורק רפיח
מיכה שטרית – מסמרים ונוצות
אהוד בנאי והפליטים – עבודה שחורה
הכבש השישה עשר – איך שיר נולד
[…] השנה הקודם כתבתי על התחלות האלבומים הטובות ביותר בישראל (לדעתי). במובן מסוים, זה היה הרבה יותר קל ממה שאני עומד […]
אם כבר פורטיס, נראה לי ש"תלוי על הצלב" לגמרי עומד שם ברשימה עם ההדלקה של המצית והסגנון הגראנג'י הזה שאף אחד לא ידע לתת באותו זמן…