את הסרט "רוקדת בחשיכה" ראיתי בכיתה ז'. הייתי בעיצומו של מחקר מעמיק על האובססיה המוזיקלית החדשה שלי- ביורק. כשגיליתי שהיא גם שיחקה בסרט וכתבה את הפסקול שלו, חיפשתי אותו בלי לחשוב פעמיים ובלי לקרוא מילה על התוכן שלו.
הוא כל כך הדהים וזעזע אותי, והפליאה שלי ממנו רק התגברה יותר ויותר בכל פעם שצפיתי בו מחדש. אם כל זה לא מספיק, זה היה הסרט הראשון שגרם לי לבכות.
הרגשתי שאני פשוט מוכרחה להראות אותו למישהו.
בדיעבד, קצת חבל לי על מיטל, שהייתה חברה טובה שלי אז (וגם היום, למרות הכל). המסכנה רק באה אליי כדי שנעשה את שיעורי הבית באנגלית, ואני אילצתי אותה לשבת שעתיים ו-20 דקות ולצפות בסרט כל כך קודר ומורבידי. סביר להניח שהרסתי לה את מצב הרוח לשארית השבוע ואני לא מאשימה אותה, כי המסר שאני קיבלתי מהסרט הזה הוא שהחיים הם פשוט פח זבל אחד גדול.
לא קשה לנחש שזה היה החלק שזעזע אותי בסרט, אבל מה שהדהים אותי בו היו המעברים הקיצוניים בין חוסר האונים והכיעור של החיים של סלמה, הדמות הראשית המתעוורת וחסרת האמצעים, אותה מגלמת ברב כישרון ביורק, לבין היופי, השמחה והאופטימיות כשהתחיל המיוזיקל.
סלמה עוברת טלטלות נוראיות והסרט נעשה טראגי ומדכא יותר ויותר, אבל בינתיים משולבים בו שירים וריקודים. לפתע הדמויות החיוורות והזעופות מתחילות לחייך ולרקוד והכל נעשה שמח יותר ופחות אפור, לפחות לארבע הדקות הקרובות. קצת אסקפיזם לפני הסערה הבאה.
האלבום בו כלול פסקול הסרט, "Selmasongs", יצא היום לפני 14 שנה, ובאופן קצת תמוה כמה חודשים לפני הסרט עצמו.
בגלל ההחלטה המוזרה הזאת, התבצעו מספר שינויים שנעשו בין השירים שהופיעו באלבום ובין השירים בסרט: מהאלבום הושמטו מספר שירים שהופיעו יותר מאוחר בסרט ובנוסף, שינו את מילות השירים בגרסת האלבום, זאת כדי לא לעשות ספויילרים לסרט שכאמור, טרם יצא לאקרנים.
דוגמא בולטת לשינויים שהתבצעו היא בשיר "I've Seen It All". בגרסת האלבום, ביורק מבצעת דואט עם ת'ום יורק ובסרט, הדואט הוא עם השחקן פיטר סטורמר. בשתי הגרסאות תפקידי השירה של השניים שונים זה מזה (ולדעתי, השיר מאבד קצת מהמשמעות שלו בגרסת האלבום בגלל החלפת התפקידים).
לפני שכתבתי את הפוסט הזה, החלטתי לראות את הסרט בפעם הראשונה אחרי 6 שנים.
הפרספקטיבה שלי השתנתה, כצפוי, וחלק מהדברים שגרמו לי לשוק טוטאלי בכיתה ז' גורמים לי היום להתייחס אליהם בצורה קצת יותר צינית ולחשוב עליהם כמופרכים, ברמה מסויימת.
גם העלילה האינטנסיבית והסוחטת רגשית, מזכירה לי באיזשהו אופן טלנובלה מצרית עכשיו, אבל איכשהו, אני לא יודעת איך, הצמרמורות והלחלוחית בעין חזרו כשהתחיל להתנגן לו "New World". כנראה שאי אפשר להיות יותר מידי ציניקן כשמדובר בסרט הראשון שגרם לך לבכות.
COMMENTS