דבר מצחיק קרה שגרם לי לחשוב מחדש על מה אני רוצה לכתוב בפוסט הזה. הכנסתי את הדיסק (כן, דיסק) והתחלתי לשמוע אותו כדי להיכנס לאווירה. הדיסק מתחיל עם שיר הנושא, שיש לו אורך פרוגי ממוצע של כ-18 דקות ומהווה מבחינת אורך כמחצית מהאלבום (שיש בו סה"כ רק שלושה שירים). בשניות הראשונות של השיר, נשמעו ברחבי הדירה ציוץ ציפורים ופכפוכי מים, ובדיוק לפני שאתה חושב שמדובר בדיסק מדיטציה, מתחיל ריף גיטרת דיסטורשן שקורע את האידיליה, מלווה בבס שעושה מעין עלייה כרומטית ותופים. פתאום אני שומע את בת-זוגי צועקת: "מה זה הדבר המחריד הזה?!".
זה גרם לי לתהות: זוגתי שתחייה היא ממש לא בורה במוסיקה, ואף יש לה עולם מוסיקלי עשיר יותר ממני מהרבה בחינות. לא רק זה, אני יודע שהיא הקשיבה ליס לפני שהכרנו – יש לה את "Fragile" בדיסק (כן כן, דיסק). אז מה גרם לה להגיב ככה?
זה הזמן לקצת כנות – פרוג לפעמים נוטה לחפירות.
זה משהו שלי קצת קשה להודות בו בקול רם. הפרוג הייתה נקודת הפתיחה של הטעם המוסיקלי שלי ללא צל של ספק. אני עדיין נהנה להקשיב לו. אבל לפעמים הוא חופר, פשוט חופר.
זה כנראה בלתי-נמנע, הפרוג נוצר מתוך רצון של להקות רוק בריטיות לפרוץ את הפורמט של הרוקנרול וליצור יצירות מורכבות יותר, ארוכות יותר ונסיוניות יותר. כמו כל ניסוי, לפעמים זה מצליח, במקרים כמו: ג'נסיס עם "Selling England By The Pound", קאמל עם "Mirage", ג'תרו טאל עם "Thick As A Brick". ולפעמים זה לא מצליח, כמו כל דבר שאי פעם שמעתי של ELP.
ולפעמים הוא גם וגם. לפעמים צריך לשרוד את חמישים השניות המעיקות של הסינטיסייזר בהתחלה של "Lady fantasy" של קאמל, אבל אחר-כך להתענג על 12 דקות של מוסיקה נהדרת (עם אחד מסולואי הגיטרה היפים בעיני), שעדיין שומרת על המורכבות ולא מביישת את המותג של הפרוג.
http://www.youtube.com/watch?v=RhWDbdS-vjg
גם ב"Close to the edge", אם שורדים את הפתיח, מגלים שיר מוצלח ברוב הזמן שלו (18 דקות וארבעים שניות). וכשממשיכים לשיר השני באלבום (And You And I) ושומעים את גיטרת 12 המיתרים המדהימה של Steve Howe, שלוקחת אותנו לאחד משירי האהבה היפים שנכתבו במסגרת הז'אנר הזה, כבר שוכחים שהיו איזה 20 שניות בתחילת האלבום שלא אהבנו.
ופה שוב אני נתקל בבעיה. האמת היא שממש רציתי לסיים את הפוסט עם השיר השני, אבל מה לעשות, יש לאלבום שיר שלישי –"Siberian Khatru". השיר הזה הוא פחות טוב בעיני משני קודמיו באלבום – וזה בלשון המעטה. וכמו שאני לא כ"כ רוצה לסיים את הפוסט הזה איתו, אני לא מבין איך יס הגיעו למסקנה שעדיף לסיים איתו במקום "And You And I".
נסו בעצמכם: תשמיעו את 20 השניות האחרונות של כל אחד מהשירים ותראו אם אתם מצליחים להסביר את ההעדפה לסיים עם קקופוניה קצבית (ועוד בפייד אאוט, רחמנא לצלן), במקום גיטרת 12 מיתרים שמימית.
זה מחזיר אותנו לרעיון המרכזי של הפוסט הזה. כחובב פרוג מושבע, אני מאמין שבפרוג יש דברים מדהימים שלא מצאתי בסגנונות אחרים. אבל היופי הזה בא במחיר של חפירות שמדי פעם צריך לסבול.
אז מה אפשר לעשות אתם שואלים?
התשובה אולי לא תמצא חן בעיני ההארדקוריסטים שביננו: לפעמים, אפשר לדלג…
אני אסיים בנימה אופטימית בכל זאת ובעוד אחד מפניני הז'אנר הזה. ראו את זה כטיזר לפוסט שאכתוב בעוד כחודש על האלבום האהוב עליי בפרוג ואולי בכלל.
COMMENTS
היתרון והחיסרון ב יס שהם תמיד התאימו את עצמם לאופנה המוסיקלית כדי שעוד קהלים ייחשפו למוסיקה שלהם. היתרון בזה היה שמי שאוהב אותם קיבל בזה חיזוק לשמוע את אלבומי העבר שלהם עד רילייר החיסרון בזה שכל אלבום מרילייר כולל היה מעניין פחות מקודמו. אבל הרפרטואר בהופעות תמיד היה מה שעשה אותם יותר ממה שהם הקליטו ב 40 שנה האחרונות באולפן.