"איך להקה על ספסל הפכה אותי שבוי לעולם" /// גדי טל על "This Is the Sea" של הווטרבויז

לך תסביר עכשיו מה קורה כשנער צעיר פוגש אלבום מכונן שמתערבב בסערת קיץ, לאו דווקא העונה, כמו שרק גיל 16 יכול להפיל על הרוח ההולכת ומשתכללת שלו. לך תסביר את זה במילים.

אתה יכול להניח גבעות של מילים על הדף, כי כל שיר באלבום הזה הוא עולם, או לפחות עיר, של נצח. וכבר עבר די זמן מאז שהיית שם, ואתה שם לב איך שום דבר לא השתנה- השירים עדיין מכים בך, באותם מקומות, קטיפתיים או גבשושיים, שגם אם השנים העטו עליהם שכבות, כמו שהחיים עושים, הם עדיין קיימים.

את האלבום קנית בגלל "The Whole Of The Moon", להיט ענק אז, ועד היום הלהיט הכי גדול, בעצם היחיד, של "נערי המים", כמו שקרא להם הרדיו של פעם.
לא היה לך איך לשמוע תקליטים לכן קנית קלטת, שאז בכלל קראו לה "קסטה". נדמה לך שבזמן הזה גרת לתקופה אצל מיכל שבאותה עת חמימה היתה החברה שלך כבר שנה.
לפני שקנית את האלבום לא ידעת כלום על הלהקה. לא ידעת שהיא הגיעה מסקוטלנד ושזה אלבומה השלישי, ולא ידעת שמייק סקוט מוביל אותה ביד בוטחת, משורגת בנימי כשרון.
בטח שלא ידעת שהוא יקח אותך ביד, איתו, לעוד שנים, עם האלבום הזה ועם אחרים.
ידעת רק ש"The Whole Of The Moon" הוא השיר שאתה הכי אוהב עכשיו. וכשהגעת מהחנות לבית עם הקלטת היית להוט לשמוע אותו, השיר השני באלבום.
אלא שבאותם ימי ביניים אי אפשר היה להגיע בלחיצה אחת לשיר השני או לכל שיר אחר , היית צריך להריץ קדימה, לעצור, להאזין, להבין שאתה צריך להריץ עוד קצת קדימה, או אחורה, עד שהגעת.
אז לחצת "פליי".
והתחלת לשמוע את השיר הראשון. "Don't Bang The Drum".

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=Ztk2lvTN7ZA]

ומיד קיבלת דקה אחת ועשרים ושמונה שניות של…. היום אתה יודע להגיד מה מנגן שם. אז היה נדמה לך שאתה מזהה חצוצרה או סקסופון, לא היית בטוח.
שאתה שומע קסם, משהו שנוגע בקדושה, בזה היית בטוח.
ואחרי הדקה ועשרים ושמונה השניות החצוצריות- העדינות האלה, כשכל הזמן ברקע מתגלגל לו איזה רעם רך, רך, מבשר, פתאם, באבחה אחת- התפרצות. תופים מכים חזק, גיטרות צרודות, סערה שמבטלת את השקט ואת מסדרון הכניסה לבית כנסת שהיה כאן רק לפני רגע.
היום אתה מבין שהשיר הזה קצת היה אתה של אז. רגישות ואיתה תסיסה גבית מתגלגלת שברגע יכולה להפוך לסערה. בלי לדעת להגיד את זה במילים הבנת שגם מוזיקה יכולה לצייר אדם, לא רק מילים וצבעים.
וכשהשיר נגמר שמעת אותו שוב, ושוב, ושוב, שוכח שהסיבה למסיבה הזו שלך היתה הירח במלואו שמחכה ברצועה הבאה. התמכרת לכל תו ולכל הברה שבשיר הפותח, התמכרת לקול הבטוח, הנוכח, של מייק סקוט שבשיר הזה וברוב האלבום נשמע יותר נחוש מאשר בשיר שכבר הכרת, התמכרת לקריאות ה"הוּ הוּ הוּ" הפלצטיות שלו ששזורות כמעט בכל שיר באלבום, ושעד היום אתה מחקה כשאתה מנגן אותו בגיטרה, או שומע באוטו, ולדקות מבסוט על העולם, לא רק זה של גיל 16, גם זה של עכשיו.
התמכרת לשורות הפתיחה שנשמעו לך חזקות כל כך, בלי שתדע למה, לא אז – לא היום (דקה 1:55):

Well here we are in a special place
?what are you gonna do here
Now we stand in a special place
?what will you do here

ויותר מכך התמכרת לשורות האלה שבאות בהמשך ושהיכו בך פלאות, אלא שכאן את מה שלא הבנת אז אתה כבר מבין היום (דקה 3:45):

Here we stand on a rocky shore
Your father stood here before you
I can see his ghost explore you
I can feel the sea implore you
Not to pass on by
Not to walk on by
and not to try
Just to let it come
Don't bang the drum

וקריאת הוּ בודדה, פותחת גם את "The Pan Within", ששיגע אותך, כי לא יכול להיות שזה כבר השיר הרביעי באלבום והוא יותר יפה, ולא יותר יפה, מכל הנהדר שקדם לו.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=mxGKnmgaYtI]

וכמה התייגעת כדי לנסות ולהבין מה זה לעזאזל "The pan within". ובימים ללא אינטרנט, הלכת למילון הכתוב, ושאלת את מיכל שידעה אנגלית הרבה יותר טוב ממך, והיא לא ידעה. אז שאלת את גיל שהגיע מארה"ב וחייב לדעת, והוא לא ידע. ובפעם הראשונה בחייך המרדניים, הבנת למה מישהו זועק בקול גדול- "All we gotta do is surrender" (דקה 3:55), למה הוא כל כך צודק, ואיך כניעה יכולה להיות משהו צמרירי ורך.

Put your face in my window
breathe a night full of treasures
The wind is delicious
sweet and wild
with the promise of pleasure
The stars are alive
and nights like these
Were born to be
sanctified by you and me
Lovers, thieves, fools and pretenders
and all we gotta do is surrender
all we gotta do is surrender

את ההזמנה של סקוט לצאת איתו ל"מסע מתחת לעור" (הפותחת את The pan within) קיבלת ברצון. וכך שטת על מים, לפרקים סוערים-הולמים לפרקים שלווים-אקוסטיים, עד "This is the sea", שיר הנושא החותם 9 קטעים מופלאים, שיש בהם את כל מנעד הרגשות וכל מנעד המוזיקה שהיית יכול להכיל. ומצא חן בעינך שההרכב התעקש על המֶשך הנכון לכל שיר, גם אם זה אומר ששלושה שירים חולפים מלמעלה את השש דקות.

אהבת את הגודש הצלילי, את המלודיות, את השילוב בין המסורת הסקוטית להווה ה"רוקי", ואפילו את מה שיכול להחשב כיומרנות ובומבסטיות. וגם מה מהטקסטים שלא ממש הבנת דיבר אליך. בין אלה העוסקים ברוח האדם (כמו Spirit) ובין אלה שמהווים מעין מסע הכרתי- אישי כמו "This is the sea" שבו כותב סקוט אל עצמו בגוף שני, ושרק בהגהה הסופית לטקסט הזה הבנת שצורת הכתיבה שלך כאן היא בעצם מחווה לו.

וכשקראתם אז למשהו "מופלא" או "מדהים", זה לא היה רק כיסוי מילולי דל שמנסה להזרים אויר למשהו כמעט שגרתי במקרה הטוב, ולמשהו עשוי פלסטיק במקרה הרע. האלבום הזה אכן היה, ועודנו, מופלא.
ולקחת את האלבום הזה איתך, בלכתך בדרך, בשוכבך ובקומך, וחיבקת אותו חזק חזק.

עוברים כמה חודשים.
והנה, שני ארועים צמודים מתרגשים עליך. גמר גביע המדינה בכדורגל אליו העפילה בית"ר ירושלים, ו-הגעת ה"Waterboys" לארץ.
להופעות.
גם בירושלים.
בבנייני האומה. מרחק יריקה וחצי מהבית שלך.
על גמר הגביע שהיה לך סידור להיכנס אליו אתה מחליט לוותר כי למחרת יש בגרות בהיסטוריה.
אתה יודע שגם להופעה שמתקיימת יומיים קודם לא תלך, ולא בגלל הבגרות. אמנם יש לך יומולדת, אבל לא תבקש.
אולי ביקשת בלב, כנראה שכן.
כי מישהו שמע.

ברגע האחרון מיכל שולפת מעטפה, ועם הפנים הכי מתוקות ושמשיות בעולם שלה, אומרת "קח". מעטפה לבנה, אתה זוכר את הצבע. לבּושתך אתה לא זוכר מה כתבה מיכל עליה, או בפתק שהצמידה. לשכוח שבתוכה נחו להם מעדנות 2 כרטיסים להופעה של נערי המים בבנייני האומה אתה לא יכול. נכון, היתה בגרות, אבל זה כבר כמה זמן שפחות ופחות חלקים בתודעה הרגשית שלך חפפו את בית"ר ירושלים, ויותר ויותר חפפו מוזיקה.

24 במאי 1986.
שניכם מגיעים לבנייני האומה. פעם ראשונה שאתה הולך לראות הופעה של מישהו שהגיע מחו"ל, בטח כזה שעשה לך אינסוף טוב.
נרגש כמו עליה לתורה, חגיגי כמו ליל הסדר, שמח כמו יום העצמאות.
וערבוב הרגשות הזה מונע ממך לשים לב.
עד שאתה לא מגיע כמעט לפתח האולם אתה לא שם לב.
ששקט. שחשוך.
שככה לא נראים בנייני האומה בערב הופעה.
מיכל ואתה מסתכלים אחד על השני, לא מבינים. הרי זה התאריך, לא צריך אפילו לבדוק בכרטיס. למה אין שום תכונה לקראת הופעה?

אתם מתקדמים עוד קצת ואז מתחילים לשמוע.
מיתרים.
גיטרה אקוסטית, כינור וכלי שנשמע כמו בנג'ו.
אתם הולכים לכיוון הצלילים. ומגיעים.
על ספסל מחוץ לבנייני האומה יושב מייק סקוט בן ה-27. חולצת פלנל תכולה עם פסי שתי וערב שחורים-לבנים, מטפחת כחולה על צווארו, שיערו החום נופל על פני המשורר בוהקי הלובן שלו. בידו גיטרה אקוסטית.
לצידו חבריו להרכב, כולל אנטוני טיסטלטוייט שפרט לחצוצרה ניגן בכל כך הרבה כלים שמספרם מתחרה במספר אצבעות הידיים שלך, ושבעוד כמה שנים ינגן ב-"World Party" הנהדרת, וביחד הם מנגנים לאנשים בודדים שעומדים מולם.
אתה כמעט בטוח שלא היה שם קארל וויליגר הבסיסט והמוכשר פצצה גרעינית, שמהר מאד יעזוב את ההרכב ויקים את אותה "World Party". אחרי הכל, מי חשב אז שבהופעה אקוסטית יש מקום לגיטרה בס?
מסתבר לך שלהופעה נרכשו כל כך מעט כרטיסים עד כי הוחלט לבטלה. אלא שהלהקה סברה שמי שהגיע זכאי להופעה שהיה אמור לקבל, ועל דעתה העצמאית ערכה הופעה אקוסטית על הספסל מחוץ לאולם.

וכך בלי אגו, בלי ציניות, ועם המון חום ואהבת אדם, הופיעה במרחק הבל פה ממני ומול צופים ספורים, הלהקה שבאותם ימים ידעה את שיא הפופולריות שלה, עם להיט חוצה ארצות ביד.
כמו שבדרך כלל קורה בגיל 16, לא הבנת שאתה עד לרגע מכונן, אנושי ומוזיקלי, ולכן לא הקפדת לחרוט את הפרטים במוחך – כמה זמן נמשכה ההופעה, כמה שירים ניגנו, פרטי האינטראקציה בין הלהקה לקהל וכמה אנשים בדיוק היו בקהל. היום בטח היית שם לב לכל פרט.
שני דברים אתה זוכר בוודאות. את מייק סקוט מסתכל עליך ומחייך חיוך ענק ושובב כשהוא שר And you don't need no ticket And you don't pay no fee (מתוך This Is The Sea), כשהוא מודע להלימת הטקסט את מצבו של הקהל הצופה.

הדבר השני הוא שהיו שם מעט מאד אנשים. בקרב חובבי ההרכב וחובבי רוק בכלל הפך במשך השנים סיפור ההופעה הזו למיתולוגיה, והרבה אנשים, הרבה מדי, מספרים כי נכחו בה. הרבה פעמים חשבת שאם כל מי שמספר שהיה שם באמת היה שם, ההופעה היתה מתקיימת כמתוכנן, בתוך האולם.

אלא שהסיפור לא מסתיים כאן. ערב למחרת הופיעה הלהקה הופעת רוק חשמלית סוחפת ב"בית האדום" שבפאתי ירושלים. גם שם היית. הלהקה התעקשה שמי שקנה כרטיס לערב הקודם יקבל גם הופעה כהלכתה.

מיכל (שהיא אמנם מ' אבל אף פעם לא באמת קראו לה מיכל) ואתה המשכתם עד שהייתם בני עשרים. זה היה צריך להיגמר. אבל היא לנצח תהיה הבחורה שפרט לקסמיה האחרים גם קנתה לכם כרטיסים להופעה של נערי המים.
נערי המים, מייק סקוט ואתה ממשיכים עד היום. זה אף פעם לא היה צריך להיגמר.

עד כדי כך נחרת בך הדבר? אתה זוכר את צבע החולצה של מייק סקוט? התשובה לשאלה הראשונה קצרה- כן, בהחלט. בערב הזה הפכתי שבוי, מרצון ומאהבה, של הלהקה הזו. יש דברים נפלאים אפילו ממוזיקה, אצילות ואפס אגו הם שניים מהם.
התשובה לשאלה השניה היא, המממ, אני זוכר את צבע החולצה. כי צילמתי. הנה.