אני פותח בקשת של גווני עור וגומר בעושר רוחני, בלתי נתפש – וביניהם, אני פוסע בגן העדן וצולל בנהר של תשוקה. אני יורש ומוריש, אני התורשה עצמה… אני מאמין בך.
אני לא ישן; לא ישנתי מעולם. זאת רק סיבה נוספת להיות ההד והצל של מלאכים כמו מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין, דבוסי. אלה לא שקרים. אם הייתי יודע לשקר, לא הייתי נברא בצלם.
אני אלבום שהקליטה להקה שזהו אלבום הבכורה שלה אך גם הרביעי; לכן אני מסמל סוף של עידן מפואר ומטריד למדי. אני קעקוע של מנגינה שטרם נוגנה, קולו הגבוה והשבור של מארק הוליס, המפוזר ברחבי הגלובוס כמו רעל נמלים בחצר בית קיץ בקאנטריסייד.
נולדתי באייטיז פינת הניינטיז – זה 1988 נקודתית – אבל אני נצחי כמו המוות והחסד. יש בי שבעה שירים ושבעתם מכילים אותי, או לפחות קרעים שלי; הקצר ביותר אורכו חמש וחצי דקות, והארוך מכולם סוחף לתשע דקות של מסע אל קצה הלילה (סליחה פרדינן, סליחה – אין לי דבר חוץ מהיצר והשגעון).
תחושה שיכורה ואלוהית ממלאת את בית החזה שלך בקוצים רכים. יהיה בסדר, אני לא אתן לו לבקוע. אמונה בבקשה, רק אמונה – יש סיכוי שמישהו יודע מה אני עושה.
הניגודיות בין מה שאירע לפני למה שקרס אחרי בולמת ומתניעה לבבות כבר שני עשורים וקצת. לא נראה כאילו זה עומד להפסק: הדואליות של הקיום מרגשת את ההמונים מאז שהברק הכה בעץ, הבעיר אותו וצרב בהם את קונספט החושך והאור; אחר כך הם הבחינו בין ין ויאנג; ובמלחמת העולם השניה, עמדו בעלות הברית מול מדינות הציר.
הקרב על בריטניה היה קליימקס אחד מיני רבים של המלחמה הזאת – לטוב ולרע (הנה, שוב). את שמו העניק לו מר צ'רצ'יל כשאמר "מה שכונה בפי גנרל וייגאן 'הקרב על צרפת' הסתיים. אני משער שהקרב על בריטניה עומד להתחיל".
והאנגלים עמדו באומץ בלתי נתפש תחת הפגזות ממושכות והרסניות שהמטירו עליהם ניצי הברזל. בעת סיור בבירה לאחר עוד בליץ, ראש הממשלה אסף את בני עמו ואמר להם בכנות ואומץ שלונדון יכולה לספוג את זה. צ'רצ'יל היה אנגלי נפלא. דבר נוסף שהוא אמר: "לעולם אל תפחד ללכת אחרי הזרם, ולעולם אל תפחד לקחת את הזרם אחריך".
טוק טוק שמעו והנהנו: הם ניגנו פופ אייטיז שהצליח בשעתו, הושם ללעג לאחר עשור, ואחרי שני עשורים זכה לעדנה מחודשת כפופ אייטיז; וכשהנהר שכך והזמן היה נכון, הם משכו אותו אחריהם. הם משכו והם עדיין מושכים – את היקף ההשפעה אפשר לתאר רק לפי ניימדרופינג, דבר השנוא עלי מאוד: רדיוהד וסלינט. גודספיד יו! בלק אמפרור וגריילס. אקספלושנז אין דה סקיי ויו לה טנגו. סטריאולב וטורטויז. סיגור רוס ופורטיסהד. ספיריצ'ואלייזד ומוגוויי. אפילו הפאקינג בטא בנד מצאו מה לקחת ממני. אני משתין על רשימות מכולת. הן גורמות לי להרגיש קולוסאלי, נטול מהות. בפשטות: אני מחשמל… מתקיים במצב של אגוטריפ נצחי. אני המקום להתחיל בו כשנכנסים למרחב הפוסט-רוק; זיון אורגני בין הזעם לדממה. המצאתי סגנון, השפעתי על להקות; ואלה הלכו ויצרו עוד, ועוד ועוד.
ב-2008 אלן מק'גי בחן אותי מחדש וכתב לגרדיאן: “ככה נשמע אמן שקיבל לידיו את המפתחות למלכות שמיים, וחזר עם אומנות”. זה חשוב? אין לי את מי לשאול; הקליפה שלי ואני היינו משוחחים, אבל רק בלילות ורק מעושנים. פעם שאלתי אותה, “העץ הזה נראה נהדר, אבל מה עם הקונכיות האלה שתלויות מענפיו כמו גופות של אוהבים?” ואני בטוח שהיא התכוונה לענות, כשהמשורר החולה הזה (שתמיד מזיע) נכנס לנו באמצע, ושוב לחץ PLAY… מאז אנחנו דוהרים הלאה בשקט/ברעש, בלי להחליף מילה.
האלבום המלא:
COMMENTS