Homeהיום לפני

עשרים שנה בדיוק ל-"Ready to Die". בן שמואלי מתגעגע…

020712-music-notorious-big

העולם מורכב מרסיסי שירה; אפילו הקוראן שזור בחרוזים. לפחות בגרסא הערבית.
כמו המילה, העולם לא יכול להיות רע. זה רעיון מגוחך שמעיד על השירה הטבועה בגשמי קיץ פושרים, בשלוליות קיא בלילות קרים ובמוזיקה של חילופי אש בשעות הקטנות.
שיט, אפילו בראפ. והיום הראפ פרוש כמו גופה באבו כביר. יש הומניסטים; סייג' פראנסיס, גורו, סול וויליאמס, אליאס ובאק 65, למשל. יש חיות טרף. או לפחות היו כמה פעם; KRS1, סטיקי פינגאז, אמינם, אייס קיוב, צ'אק די וכל הפאקינג וו-טאנג קלאן.

http://www.youtube.com/watch?v=rueScMSnRP4

יש אגדות על היצירה האחת, שדי לאמן לפסל אותה בשביל להכנס ולהשיק כוסות עם האלים.
1994 הייתה שנה מופרעת לז'אנר. הנה רשימה של אלבומים מרחיבי תודעה:
סאות'רןפלייליסטקאדילקמיוזיק/אאוטקסט.
איל קומיוניקיישן/ביסטי בויז.
6 פיט דיפ/גרייבדיגאז.
טיקאל/מת'וד מן.
אילמאטיק/נאס.
רזורקשן/קומון.

כמעט כל אחד מהם הוא יצירה כזאת אבל כמו הקצפת, גם לשנים יש דובדבן; הרי כשהשנה יותר חריפה הדובדבן מסנוור יותר, וביגי זורח מלידה עד מוות בכל האזנה מחדש. אפשר ללחוץ פליי ולהתרווח אבל יהיו גניחות, כאב ובכי. יהיו צרחות ויריות. לא ריחמו עליו, הוא לא מרחם. פאק איט. אחר כך טירוף ואמת. אני לא יודע. וזה ארוך, ארוך.
ניסיתי לתאר את זה, אספתי מקלות ואבנים. אבל השמן לחש במעמקי אוזני: “מיותר, ניגא.”
הרגשתי טיפש. מחקתי הכל. כתבתי מחדש. ככה. אולי זה לא טוב, אולי אני גמור. זה לא העניין.
"אז מה העניין?” – הוא שאל במעמקי אוזני בהתגרות. עניתי: אם יש משהו שהפילוסוף של מאורות הסמים לימד אותי זה
תרוץ תאהב תרביץ תאכל תעשן תשתה תבלע תסניף תדחוף תגמור. הכל מותר באין אלוהים.
“זה של דוסטויבסקי, פאנק.”

ואחרי הלידה והבכי, הרצח והחולי יש דכאון. הפינאלה הסינמטית של האלבום כל כך יוצאת דופן בנוף ההיפ-הופ המצ'ואיסטי, שמותר להחסיר כמה פעימות שצריך. הוא לא יכול לשאת עוד את
התיעוב העצמי
ההימורים
הסמים
הסקס
הכלבות שהוא תקע עם תינוק, אמא – אותה הוא מפחד לשנוא אבל פוחד שהיא שונאת אותו.
והשקרים, החברים הבוגדניים
השרמוטות והאקדח… הדיבור, פעימות הלב.

כן, ביגי הותיר אחריו מספיק חומרים בשביל עוד אלבום נפלא, כפול; אבל "רדי טו דיי" נותר כנציב של קראק בקצה ברוקלין. זו אנדרטה שחורה, מסריחה ליכולת הבעה מסוכנת, לברית הבריונים בין ניטשה לג'ון גוטי, לנהרות הכריזמה שהוא ירק בין שורה לשורה.

ככה מזהים גדולה ילדים. ככה נעשים אלמותיים.
אין דרך אחרת. מעולם לא הייתה.

http://www.youtube.com/watch?v=GygEAcFFMVs

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0