בן שמואלי תופס את וורן זיוון לשיחה

"רגע, איזה מין שם זה זיוון בכלל?”
-זה זיווטובסקי במקור. אבא שלי יהודי-רוסי שהיגר לארה"ב.
"וואלה. איך מאייתים את זה?”
-עזוב, לא חשוב.
"שיהיה. אני כבר אסתדר. אז מה עשית לאחרונה?”
-חייתי; זה היה טוב. רצתי וניגנתי. פרעתי חוק. נשמתי את אדי הדלק ואף אחד לא ידע את השם שלי חוץ מדילן וספרינגסטין. נראיתי כמו כל דבר ועשיתי מוזיקה לאקדוחנים סכיזופרנים.
"אהא…”
-כן. אבל כל זה נגמר כשהסרטן לקח אותי. הרופא אמר שהסוג שחטפתי יכול להתפתח מחשיפה ממושכת לאסבסט. צעקתי עליו ואז בכיתי. לא סתם הייתה לי פוביה מרופאים כל הזמן הזה. הכל אצלם חדשות טובות עד שזה לא.
"בחייך!”
-כן, אני אומר לך.
"כוס אמא שלהם. תגיד, לא הייתה תקופה שהצלחת בה?”
-לא ממש. אבל אני עשיר בזכרונות: בגיל 16 נשרתי מבצפר וברחתי מאל.איי לניו יורק. ניגנתי במסגרת צמד כושל, אבל עבדתי הרבה בתור נגן סשנים. גם הלחנתי ג'ינגלים. היה בידור.

"והאלבום הראשון, מתי יצא?”
-1969. קראתי לו "wanted: dead or alive", כמו הסלוגן שהיו מדביקים לכל הפוסטרים של העבריינים ההם מהמערב הפרוע; כמו בסרטים של סרג'יו קורבוצ'י. באמת חשבתי שהאנשים הנכונים יגיעו אליו והוא יעשה להם משהו; אבל הכי רחוק שהוא הגיע היה כשרצו לשלב את השיר "she quit me" בסרט ההוא עם דסטין הופמן, קאובוי של חצות. גם זה לא הלך חלק – הם רצו שאני אקליט אותו מחדש, ואשיר "he quit me". אתה מבין את הקטע?
"אשכרה. גם סתם סרט.”
-זה מה שאמרתי. אחרי כל זה חזרתי לאל.איי. גרתי בשכירות עם שני האלה מפליטווד מק, סטיבי ניקס ולינדזי בקינגהאם.
"זה נשמע כמו רוקנרול. רץ שם הרבה קוק?”
-לא, לא אצלי לפחות, אתה יודע.
"יצא לך לראות את סטיבי עירומה?”
-לא בכמויות שיצא ללינדזי לראות.
"הבנתי…”
-אני זוכר שב-1978 הקלטתי אלבום בשם "excitable boy" שמשום מה ממש הצליח. שמתי בו שיר אחד, "werewolves of london". הוא נשמע בדיוק כמו סוויט הום אלבמה, אתה מת.
"באמת?”
-כן, זה מגניב. בכל מקרה, אחרי שנתיים עשיתי עוד אלבום שלא מכר – "bad luck streak in dancing school". שם כבר דחפתי בכוונה את כל הסיפור הזה עם סוויט הום אלבמה: זה "play it all night long" והוא צוחק על רדנקים בקטע אחר. אבל מה, כולם אמרו שהוא פשוט מדבק.
"זה נשמע טוב, וורן.”
-מר זיוון.
"סליחה מר זיוון. תגיד, אפשר לשאול על החברות בינך לבין בילי בוב ת'ורנטון? שניכם סובלים, זאת אומרת סבלת, מ-OCD. גם גרתם באותו בניין.”
-הנה, ענית לעצמך.
"אולי אי אפשר לשאול. אתה מעדיף לדבר על האלבום שהוצאת בשנת 2000?”
-"life'll kill ya"? בטח. האלבום האהוב עלי שלי. הוא כל כך מורבידי, אפשר לעשות ממנו כדור של דמעות שחורות ולזרוק אותו לים בתוך בקבוק של תינוקות.
"זה נשמע נחמד. את הדיאגנוזה שלך קיבלת ב2002, נכון?”
-נכון. שנה אחר כך נפטרתי. אבל אני פייטר: הספקתי להוציא אלבום אחרון ולראות את הנכדים התאומים שלי שבדיוק נולדו. נכנעתי, רק בתנאים שלי.
"אין דרך טובה יותר להכנע.”
-אין דרך טובה להכנע; אבל כשהחיים נותנים לך רגליים רוץ. ואם הם נותנים לך קבר, לך לישון. לכל אחד מגיע לישון. אפילו לקוף מפורצלן.