השבוע, בפעם הראשונה אי פעם שמעתי שיר של גריימס מנוגן בגלגל"ץ. ההיסטוריה של השיר עצמו מעניינת- גריימס היא יוצרת קנדית מוערכת שהייתה מעומדת לפרס הפולאריס, ואת השיר GO היא כתבה עבור ריהאנה אבל נתקלה בסירוב. במקום זה היא החליטה להפיק את השיר בעצמה.
מעניין להשוות את השיר הזה לעומת המוזיקה שהיא יצרה בעבר. GO הרבה יותר נגיש ומתכתב עם מוזיקת מועדונים, ועדיין, יחסית לגלגל"ץ הוא נשמע די שונה מרוב שירי הפופ.
מה שהכי מעניין הוא זה שיוצרות מוזיקה אלקטרונית כמו גריימס, שמפיקות, מלחינות ואפילו מביימות את עצמן- כלומר עצמאיות בשטח- הן עדיין די נדירות. אם נסכים עם ההנחה שלנשים קשה באופן כללי בתעשיית המוזיקה בשל היותן נשים, אז הרי שלנשים בז'אנר המוזיקה האלקטרונית קשה כפליים. גריימס עצמה יצאה מספר פעמים בהצהרות על הסקסיזם בו היא נתקלה בתעשייה, המסרבת לקחת נשים יוצרות ברצינות והופכת אותן לסמלי סקס.
כשאני חושבת על זה, רוב הנשים המפורסמות בז'אנר האלקטרוני הן חלק מלהקה, וכמעט תמיד הן נתפשות (לא תמיד בצדק) כזמרות נטו, כאשר הצד הגברי אחראי לכתיבת הלחנים והנגינה והן מביאות את הקול. דוגמאות יש לרוב: 'מורצ'יבה', 'אלונה ג'ורג" ועוד. גם כשזמרות מאוד מזוהות עם סאונד אלקטרוני, כמו מיה דוי טוד, השותפה של טריקי, טרייסי ת'ורן מ'אוורינג באט דה גירל' או בת' גיבונס מ'פורטיסהד' פונות לקריית סולו, הן בוחרות להתרחק קצת מהסאונד שפרסם אותן. האם זה משום שמוזיקה אלקטרונית נחשבת שכלתנית? או משום שתרבות המועדונים נחשבת גברית? או שיש סיבה אחרת? אז זה נכון שישנן כיום כמה די' ג'יי נשים בולטות, אבל עדיין מתייחסים לעצם הצלחתן כיוצאת דופן, ועדיין אין אף יוצרת שהיא גם מפיקת על, כזאת המפורסמת בשל ההשפעה שלה על אמנים אחרים ואפילו על סצנה שלמה דרך רימקסים ועיצוב הסאונד כמו לדוגמה דיפלו, מפיק האלבום האחרון של סיה או וויליאם אורביט, שהפיק את מדונה ובריטני ספירס.
ההייפ מוצדק- FKA Twigs
כשלוקחים את העובדות האלה בחשבון, יוצרת שמצליחה לשבור את תקרת הזכוכית היא יוצאת דופן עוד יותר. בסקירה זו נציין עוד כמה יוצרות שניסו לעבור למיינסטרים ולא הצליחו לבנתיים, כאלה שלא מעוניינות לעבור למיינסטרים אבל שהשפיעו על אלה שכן, וכאלה שרוצות, ולעניות דעתי גם מסוגלות, לעבור לשלב הבא.
נתחיל עם יוצרת חדשה, שההייפ לגביה כרגע מטורף. האמת היא שמראש הנמכתי ציפיות בנוגע אליה, כי היא נראתה לי דומה מדי לזמרות כמו לנה דל ריי, זמרות שנראות ונשמעות נהדר אבל בעצם מאוד תלוית במי שמפיק אותן. (הערת שוליים- אני די מחבבת שירים ספציפיים של דל ריי, ואפילו אתייחס לכך שלטענת דן אאורבך, המפיק האחרון שלה, שהיא מוזיקאית רצינית שאפילו דחפה את האלבום האחרון לכיוון פחות מסחרי. אבל היא עדיין חלק מתעשייה של פס ייצור, גם אם היא יודעת לעשות בה מניפולציות). במקרה של FKA Twigs ההייפ מוצדק. אל תעשו את הטעות שאני עשיתי, ולחטוא בהנחה השוביניסטית שמדובר פה בעוד פרצוף יפה שמאחוריו עומד גבר. לגברת טוויגס יש טעם ורצון משלה, היא לא בובה על חוט של אף אחד, והיא פועלת עם רמת בגרות של אמן ותיק ביחס לאלבום בכורה. למרות הסוללה המכובדת של מפיקים שעובדים איתה, הסאונד שלה נשמע אחיד ומקורי, מה שמעיד על מגע אישי בעיצוב שלו.
האמת היא שמבחינה מוזיקלית, טוויגס לא שונה מהרבה אמנים בז'אנר כמו ג'יימס בלייק ופיורטי רינג. מה שיש לה, שלאחרים ולאחרות אין, הוא הסקס אפיל. טוויגס התחילה את דרכה כרקדנית בווידאו קליפים של היפ הופ/פופ. היא מבינה את המיינסטרים והיא יודעת להתנהל לפי כלליו, אבל במקביל היא מכניסה איכויות "שבורות" ו"עקומות" למוזיקה שלה. מה שמלהיב אותי כל כך עם טוויגס הוא שהיא מהווה את החוליה המקשרת בין יוצרות ולהקות ניסיוניות כמו גריימס ואוסטרה ליוצרות מיינסטרים כמו סיה או ביונסה.
אז אם כבר הזכרתי את אוסטרה (Austra) שווה להרחיב קצת עליהן; הלהקה אוסטרה, הנשית ברובה, לא רק הייתה מעומדת לפולאריס אלא גם זכתה בו. הזמרת קייטי סטלמניס מביאה איכות של זמרת אופרה לשירה שלה, שמבדלות אותה מאחרות.
בניגוד לגריימס וטוויגס, האלבום האחרון שלהן אפילו פחות נגיש מהקודמים, והקליפים ההזויים לא הולכים להפוך אותן ליותר פופולאריות.
אם רוצים לדעת עד כמה רחוק אפשר ללכת, רק תסתכלו על היצירות של קארין דראייר (פיבר ריי), החצי הנשי של דה נייף. היא מעוותת את הקול שלה כך שהוא נשמע אנדרוגיני ואפילו גברי, משלבת מקצבים שבטיים מאיימים ושאר דברים מעניינים.
ועדיין אפשר לראות אותה משתפת פעולה עם הרכבים יותר מיינסטרמיים כמו 'רויקסופ'.
מוזיקאית אמריקאית שרוחות הצפון נושבות גם במוזיקה שלה, כנראה בגלל הרקע הרוסי שלה, היא זולה ג'יזס, ששמה האמתי הוא ניקה רוזה דנילאובה. הנה קטע מהאלבום האחרון שלה שלפחות בהתבסס עליו נראה טיפה יותר רקיד מהקודמים. גם לה יש רקע בשירת אופרה.
רוחות הצפון נושבות גם במוזיקה שלה- זולה ג'יזס
ההופעה הזו בגוגנהיים בהחלט מהווה אינדיקציה להערכה מצד העולם האמנותי ה"רציני", אך יש לציין שההופעה היא בעיבודים קלאסיים ברוחם. כלומר שלממסד האמנותי עדיין קשה לבלוע מוזיקה אלקטרונית בבסיסה כרצינית.
האמת היא שלא צריך לנסוע לשוודיה, אנגליה או קנדה בשביל לשמוע מוזיקאית שמשלבת ביטים היפהופיים עם סינתים קצת עקומים. אפשר פשוט להקשיב לעדי אולמנסקי הישראלית, שלומר את האמת, היא לא ממש הטעם שלי, אבל משתלבת מאוד יפה בסקירה הזו.
אם נחזור לטוויגז שאותה הזכרתי די בהתחלה, אפשר עכשיו להשוות בינה למוזיקאיות שהבאתי, ולראות כיצד היא דומה להן ויכול להיות שאפילו טיפה מושפעת מהן, אבל גם שונה מהן. בראייה הזו, ניתן לראות כיצד הקו הדק עליו היא הולכת- בין האלטרנטיבי למייינסטרים, בין המוזר למוכר, בלי לאבד את האיכות או להתפשר על נגישות- הוא טריק שקשה לעשות.
COMMENTS