בצל חגיגות שני ימי הולדת בחיי פרל ג'אם, חייבים לציין את מה שעבר כרחש בקרב מעריצי הלהקה לפני כשבועיים. ריק פארז'ר, מוזיקאי, מפיק ובעלי ה"לונדון ברידג' סטודיו" בסיאטל (משם יצאו אלבומים של – Mother love bone, temple of the dog, alice in chains, soundgarden) נפטר ממה שהוגדר כנסיבות טבעיות ב-14 באוגוסט. ריק היה אחראי על מה שהוגדר כסיאטל סאונד ולאחר מכן התרחב לסגנונות נוספים. בנוסף הוא הקליט פסנתר, קלידים, כלי הקשה והפיק את אלבום הבכורה של פרל ג'אם שחוגג היום יומולדת 23 ביחד עם האלבום הרביעי שלהם (18).
על הלהקה עבר הרבה במרוצת השנים, ומספיק לבהות בתהום הסאונד שמבדיל בין שני ילדי יום-ההולדת Ten ו-No Code כדי לשמוע את השינוי, ההתקדמות והניסיון לשבור את הגבולות.
האלבום הראשון חייב את שורשיו לגלים הרעננים של בניית הלהקה, זו שעוד נקראה 'מוקי בליילוק' וקמה לתחייה כמו עוף החול מאפר שפעם נקרא 'mother love bone'. סקיצות שנשלחו לאדי בקליפורניה נהפכו אחר כך ל-alive, once וג'אמים קטנים ורעיונות גולמיים מאוחר יותר הגיעו למעריצים בצורת Jeremy, even flow, porch. וככה ב-'91 הוציאה הלהקה אלבום בועט, עמוס, בעל סאונד ייחודי ואופי מסוג חדש – עדין אך מסוכן.
אותו אלבום שלא הצליח כל כך בתקופתו ואנשים החשיבו כחיקוי של גראנג', נהפך לאחר כשנה לחביב המיינסטרים ולפני כשנה חצה את קו העשרה מיליון עותקים. קל להבין למה.
המיינסטרים לא היה המקום ללהקה, אלבומם השני (שנתיים אחרי) אמר את זה מפורשות במספר משיריו (והיה גם אמור להיקרא בהתחלה five against one – כשהאחד מייצג את המערכת). הם וויתרו על קליפים והלכו על סאונד אגרסיבי יותר. גם שם הם הצליחו והשיגו שיא מכירות לחמישה ימים ראשונים של תקליט- 950,378 עותקים.
שנה לאחר מכן, לפני העבודה על האלבום השלישי, החל המאבק ארוך השנים של הלהקה בענקית הכרטיסים – 'טיקטמאסטר', שנבע מגביית מחירים גבוהים מדי מהמעריצים (כ-30% מעבר למחיר המקובל). המאבק הביא לביטול תאריכים באותו קיץ ולהתרחקות הלהקה אף יותר מהמרכז ומהמקובל.
האלבום השלישי, Vitalogy, היה אקספרימנטלי וכלל פאנק, בלדת אקורדיון ושיר 'ילדים' הזייתי באורך כמעט שמונה דקות. באופן מפתיע הוא התקבל בחיוב, כאשר הוא מגיע למקום שני (אחרי אלבומם הקודם) בשיא המכירות לאלבום בשבוע הראשון.
No Code החל ברגל שמאל כאשר ההקלטות מביאות את חברי הלהקה לרתיחה והתכתשויות. בדיעבד הם אמרו שהדבק שהחזיק את הלהקה יחד היה המתופף החדש שלהם (שהיה אחראי גם להבאת אדי ללהקה חמש שנים קודם), עליו אמר המפיק ברנדן אוברייאן- "everybody was on their best musical behavior around him."
האלבום החדש הציג עולם אחר. בהרבה מובנים חיוביים הוא רחוק עולמות רבים מהאלבום הראשון, אפשר לשמוע כאן מוזיקת עולם, בלדות שמתאימות לסינגר- סונגרייטרס ודקלום מנטרות זקנה מול ילדות. הלהקה פשטה את מעיל הגראנג', מגפי הפאנק וכפפות הקשיחות.
האלבום מרגיש אישי ומחודש, כמו אחרי צלילה במעיין נעורים, או בעצם – מעיין הבגרות. הלהקה שמה את עצמה על מגש של כסף למען המעריצים, חלק תמכו וחלק חשבו שלא קיבלו את מה שציפו לו, אבל קשה להתווכח עם הכיוון הנכון אותו הלהקה לקחה באותה צומת שכל להקה מגיע אליה – שמאלה אל הסאונד הנצחי ומחזור שירים תחת שמות שונים עד אינסוף, או ימינה אל עבר הלא נודע, המתחדש וניסיוני. אני שמח כמעריץ שהם בחרו ימינה, ככה זכיתי לגלות עוד צדדים וכיוונים שלא הכרתי.
אחרי שהתחלנו עם שיר מהתקופה הצעירה יותר, נסיים עם שיר מאותם עולמות אחרים שבמרוצת השנים הפך להיות נאמבר נדיר שמעריצים רבים מחכים לו בהופעות. חלקם גם זוכים…
יואב.
COMMENTS