"ים התיכון הוא מתוק מידי"- ירון ברוידא על החזרה של 'אינפקציה'

ים התיכון הוא מתוק מידי

אין ספק שהידיעה המוזיקלית המשמחת של השבוע האחרון, ואולי אף של החודשים האחרונים – לאור ביטולים וחרמות למיניהם שלא הוסיפו למצב הרוח הכללי – היא האיחוד החד-פעמי (שהפך לתלת-פעמי והיד עוד נטויה) של להקת אינפקציה, לאחר 8 שנות שתיקה. נכון לכתיבת שורות אלה נקבעו שתי הופעות בבארבי שהפכו לסולד אאוט תוך פחות מיממה (!) והשלישית בדרך לגורל דומה.

רבות כבר דובר על אינפקציה – תופעת הקאלט, ההופעות המטורפות, הסכסוך עם חברת התקליטים, הנתק בין מייסדי הלהקה גיא בן שטרית וניר טרטר, הנונסנס, הוירטואוזיות, השנורקל והצידנית.
אבל אני רוצה לדבר דווקא על שיר אחד, וזהו שיר שלא מופיע באף אלבום של אינפקציה. לעזאזל, אני אפילו לא בטוח שהוא מוגדר רשמית כשיר של אינפקציה. אבל אולי דווקא בגלל זה, הוא מעביר במדויק את רוח הלהקה, ולא פחות מכך – את רוח הקהל שלה.

השיר "ים המלח" מנוגן ומושר ע"י סולן ההרכב ("הזמר הכי טוב בעולם") ניר טרטר – רק הוא והפסנתר. למרות שלא הופיע על גבי אלבום רשמי, ולמרות שהושמע ברדיו פעם וחצי בערך, מעריצי הלהקה המסורים דאגו להפיצו ברבים בעזרת הרשת (ואנחנו מדברים על ימי טרום פייסבוק, בהם היה הרבה יותר קשה לשתף כל נפיחה או חתונת התבוללות). למעשה, יכול להיות שהמעריצים אשר צרחו את השיר הזה אל עבר הבמה במהלך הופעות ההרכב, הפכו אותו "בעל כורחו" לשיר רשמי של אינפקציה.
השיר הוא שילוב אופייני להרכב בין מילים מטומטמות לחלוטין (במובן החיובי ביותר של המילה) לבין לחן די מורכב, כמעט "קלאסי" באופיו. נסו להקשיב רק למלודיה של השיר, הרכיבו מעליו עיבוד מעט שונה ומילים אחרות, ותוכלו לדמיין בקלות את להקת פיקוד דרום שרה אותו בהרמוניה קולית וריש מתגלגלת.

אינפקציה מעולם לא הוציאו שיר רוק או פופ "רגיל". הם תמיד היו חייבים "לסבך" את העניינים מעט – אך מבלי להקריב את הנגישות והרגישות על מזבח הוירטואוזיות והטכניקה, ובעיקר מבלי לחצות את הגבול הדק בין מורכבות בריאה לבין טרחנות ועומס (גבול שיש הטוענים שלהקת אטליז, הבייבי השני והמוצלח מאוד של גיא בן שטרית, נוהג לעבור לעיתים).
אינפקציה גם לא נצמדו לז'אנר ספציפי אף פעם, ולא נראה שזה ממש הפריע למישהו. בזכות הגיוון הזה, יכלו לגור בשכנות בלדות עוצמתיות (מה לאכול, זכוכיות), שירי פופ מתקתקים (התגעגעתי, היום שלנו), המנוני מטאל מותאמי פוגו (אלטעזאכן, פולנים), קטעים אלקטרוניים (זה עושה לי שמח) וקאברים אבסורדיים (עין הנמר, זה היה ביתי).

אבל אם נחזור ל"ים המלח" כשיר מייצג, אשמח לסיים דווקא עם המילים. גם כאן, כמו ברבים משירי הלהקה, יש סוג של אחיזת עיניים. במבט ראשון, זה נראה כמו השיר המטומטם בתבל:
"לא דגתי דג בים המלח
אפשר ללמוד לצוף וגם להשמר
מפני כרישים,
ברבוניות ששטות אי שם במים"

נו באמת… היש מילים אדיוטיות מאלה?
אבל אז, עושים עלינו טריק. אחרי שכבר אימצנו לחיקנו את הנונסנס והרצנו דאחקות עם השיר, פתאום אנחנו מגלים רובד נוסף – מרגש, עצוב, אפילו כואב:

"הכל נראה יפה כמו בתוך גלויה,
מפני שאין מקום יותר מריר מים המלח.
ים התיכון הוא מתוק מידי,
אני צולל בים המלח ופוקח את עיני"

אני לא יודע למה זה מרגש אותי. אולי אני מייחס לכך יתר חשיבות מפני שגדלתי רוב חיי כאשר ים המלח פרוש למרגלותיי, וכמו כל נער שגדל רחוק מהמרכז ובלב המדבר, ניסיתי לשכנע את עצמי שאולי ים התיכון באמת מתוק מידי.
אבל כל זה לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא שבתאריך 10.9.14 אינפקציה חוזרת להופעה ראשונה (מיני רבות בתקווה), ואני הולך לרקוד עם דמעות – או במקרה הזה, עם מלח – בעיניים.