Homeקולומבוס

ירושלים של זהב ושל עופרת ושל שחור

תומר: בין ארגז לארגז, בתוך מבול של מחשבות, חששות והתרגשות גדולה, יחד עם הידיעה שזהו – זה פה, בין כל אלה – אני מוצא עצמי נפרד מהעיר שאני כל כך אוהב. כל כך שונא. כל כך מבלבלת, משתנה ומשונה. עיר הקודש – ירושלים בירתי – העיר שחייתי בה, העיר שהערצתי, העיר שאני משאיר מאחורי.

כמו כל ירושלמי טוב גם אני נהגתי לפקוד את חנות התו השמיני כמה פעמים בשבוע. התו הייתה החנות הכי טובה בישראל למוזיקה. זולה, מבינת עניין ואפילו דואגת לי ולחבריי ומזמינה לנו תמיד את המוזיקה השחורה שרצינו. גיל 16 הבעייתי, המסובך והמושפע לא היה כזה מושלם בלעדיה. הערצתי את אותה חנות קטנה, וחלמתי להיות כמו אחד המוכרים הידענים שתמיד ידעו לשלוף את הדיסק הנכון, אחד כזה שיודע מה טוב בשבילך. הזמנים חלפו, בית הספר מאחורי לבינתיים, הצבא התחיל ונגמר, ולמרות שבאותה תקופה הייתה הרבה מוזיקה באוזניים, היא עדיין לא הייתה בסדר גודל כמו אחרי השחרור, וכמו בשנייה שהפכתי לאותו מוכר בתו השמיני ומאז לא הפסקתי.

"התו השמיני זה בית ספר. תקשיב, תשקיע, תהיה תלמיד חרוץ ותצליח" במילים האלה (פחות או יותר…) פתח אסף רחמני, מנטור מוזיקלי מדהים בשביל כל חברי הספינה, את שיחתנו הראשונה אחרי משמרת קשה וכייפית בדרך הביתה. המשפט הזה נשאר איתי. נכון, כנראה רק בהספק המוזיקלי, אבל בשבילי זה גם משהו… בתו הכרתי את דיירי הספינה, כולם נמצאים עד היום תחת קטגוריית החברים הטובים ביותר, בתו פגשתי לקוחות נהדרים ומעריצי מוזיקה, בתו הכרתי והתאהבתי כל יום מחדש במוזיקה. בתקופת התו גם עזבתי את הקן ועברתי לדירה שמהר מאוד תהפוך למוקד אושר, מקום למסיבות, חמ"ל הספינה, אינספור חוויות – מקום בו הכל מותר, מקום בו קורים דברים.

יש קטע בירושלים. בקושי יוצאים פה. אנשים יושבים בבתים של חברים ומעבירים ערבים. פרפקט בשבילי! קיר שלם בסלון הוקדש לדיסקים, ובימים שאשכרה צריך לקום כדי להחליף דיסק או תקליט הבחירה הייתה קשה אבל מסקרנת. בזה אחר זה היו נשלחים האורחים לבחור מוזיקה. פליימינג ליפס, זאפה, גרייטפול-דד, רודריגז, מארק לנגן, ניק קייב ואפילו נסיון שחזור של הופעתה הבלתי נשכחת של הגדולה מכולן – אום כולתום. כל יום הדיסקים נערמו אט אט ליד המערכת וכל ערב היינו עושים פיזורים כמו ילדים טובים.

http://www.youtube.com/watch?v=V4SqDx1vi4c&hd=1

אבל שלא תבינו לא נכון – היינו יוצאים מדי פעם. להופעות בעיקר… ולפני כל הופעה – ערב המוקדש לאותו אמן שעשה את כל הדרך לארצנו הקטנטנה על מנת לספק את מעריציו הנאמנים. ימים של אושר טהור, ימים של מוזיקה.

די מהר הגיעו גם המסיבות. לכל אחת נושא אחר, לכל נושא המוזיקה המתאימה לו. בוקרים במיטב שירי הקאנטרי, עליסה בארץ הפלאות באווירה פסיכדלית, וודסטוק, ובכן באווירת וודסטוק (חוץ מלידות), מסיבת סיני ביום העצמאות בדגש ישראליערבי. כולן טובות באותה מידה והכל בזכות אותה אווירה ירושלמית שקיימת רק ברחובות ההרריים שלה. הדירה הלכה והשתנתה. אנשים באו והלכו ולבסוף רצה הגורל והספינה עגנה ברציף שהשתוקק להתחלות חדשות. מאותו רגע והלאה לא הפסקנו. כל היום סבב סביב 'קולומבוס'. והרבה בזכות אותה עיר קודש שאיפשרה לזה לקרות. האנשים הטובים מ'רעש-האוור' שבזכותם טעמנו את טעמו הממכר של הרדיו, חברי 'רדיו מרכז העיר' באווירת יום שישי נחלאותית שאי אפשר למצוא בשום מקום, תקלוטים בפאבים קטנים ולבסוף במסיבות טבע(הרבה בזכות רב החובל). משהו קסום במרחב 02 שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. אבל בשום מקום אחר גם אי אפשר למצוא כזה טירוף. טירוף פוליטי שממלא כל אבן ירושלמית, חרדים במיליון גוונים של שחור, פקקים שלא נגמרים לעולם, תגי מחיר משלל מגזרים, לילות קרים בכל השנה. Jerusalem I Love You, But You're Bringing Me Down.

והנה הגיעה התחנה הבאה, התחנה האחרונה. תחנה של מחשבות שמורכבת בעיקר מפסקול של מוזיקה שעליה כתבתי. משהו היה תקוע. לא קרה כלום, והשינוי היה ענין של זמן. הרעיון לעסוק במוזיקה כל החיים כמעט שנגוז ברגע שהבנתי שכל עוד עודני פה, כלום לא יקרה. אולי אני צודק ואולי טועה. אולי העיר הגדולה תוריד אותי לברכיים ותחזיר אותי לאותה עיר שאני כל כך שונא לאהוב. אולי ואולי ואולי. כיף, לחות, פחד, שמחה, כיוון, חדש, ים, גגות, קיץ, ואחד מונדיאל אלוהינו. שלא יגמר לעולם.

http://www.youtube.com/watch?v=np0solnL1XY

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0