על הפלונטר של פורטיס

בישראל של 1978, המוות לא מחוסר עבודה, התמימות דווקא כן.
אחרי שנים של האדרת החוסן הלאומי והפרט הפטריוטי, ישראל ובמיוחד הדור הצעיר שלה מפוכח ומתוסכל.
זהו לא הדור של הלהקות הצבאיות ושל יפה הבלורית והתואר.

רמי פורטיס, אחד שכבר אז נזכר בבלורית בגעגוע, מוציא את האלבום הראשון שלו, אלבום כמותו לא נשמע בארץ עד אז.
מושפע מאוד מהמוזיקה מעבר לים, שם הפאנק כבר עושה סיבוב שני של גל חדש(באותה שנה כבר התפרקו הסקס פיסטולס), הוא נכנס לאולפן עם סכין קצבים ושוחט את כל מה שזז.
בביקורת שכתב יואב קוטנר(שאתמול חגג שישים שנים) הוא כותב: "הייתי מגזים מעט אם הגדרתי את התקליט כ"אלבום מחאה", אך הנושאים עליהם שר פורטיס בהחלט אינם מקובלים בעולם התקליטים שלנו. בעיות "הדור הזה", שימוש בסמים, חיפוש עצמי, תסכול ומחאה נגד כלי התקשורת, וכל זאת בשפה בוטה, כמעט הפגנתית."

היום, 36 שנים אחרי, אנחנו יודעים שקוטנר מאוד נזהר במילותיו. בדיעבד, עדיין לא קם לפלונטר מתחרה גם בימים של חופש ביטוי מופלג ושל חברות תקליטים הרבה יותר ליברליות בשנות ה-90 והאלפיים.
פורטיס אמר אז דברים שאנשים מפחדים להגיד גם היום. בקולומבוס עסקנו לא פעם בשירי ואלבומי מחאה, ולמרות שיש דוגמאות בודדות של אמני מחאה ישראלים כמו מאיר אריאל, הבילויים, הג'ירפות ועוד…, אף אחד לא צעק את המחאה כמו שצריך לצעוק אותה. אפשר להתחכם, אפשר לכתוב מילים יפות ועוקצניות, אבל לפעמים צריך פשוט לצעוק.

"המוות אינו מחוסר עבודה" עוסק בהתכרות קשה לסמים, "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" יוצא כנגד הערוץ הממלכתי, השמרני והיחיד שהיה למדינה להציע, "אפריל פולס" התנגח באליטות הישנות, "הדור הזה" היה תמונת סטילס של הנוער באותה תקופה ו"אינקובטור" שהוקלט באולפן ללא ידיעתו של פורטיס, היה זעקת כאב טהורה שלה נקודות רבות במיסוד תדמית המשוגע של פורטיס בשנים הבאות.
אמנם הטיפול של חיים רומנו באולפן קצת ריסן את החייתיות המתפרצת של פורטיס, אבל זה מובן שאחרת זה היה הופך לתקליט אפילו יותר לא מתקשר.

בסוף אותה ביקורת של קוטנר הוא מסכם: "באלבום הבכורה שלו מוכיח רמי פורטיס שהוא יכול להיות זמר רוק מעולה, ולדעתי צפוי לו עתיד גדול בתחום זה, אם רק יצליח להשתחרר מ"הפלונטר" הכובל אותו לתדמית של זמר פאנק."
פורטיס כנראה כבר השתחרר מאותה תדמית סופית כשהלך לשפוט בתכנית ריאליטי. השאלה המתבקשת היא- האם זהו ה"פלונטר" החדש שלו?
ימים יגידו. העיקר הוא שהמוזיקה עדיין פה.