שי על האלבום הראשון איתו כדאי להכנס בשערי עולם הג'אז

דבר ראשון, חמשת הלחנים שמרכיבים את האלבום נהיו לבין הסטנדרטים הפופולריים ביותר אשר אומצו על ידי טובי נגני הג׳אז ונהפכו לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר הנצחי שמנוגן באולפני ההקלטות או על הבמות, קטנות כגדולות. הלחנים עצמם, בעלי אופי ה"איזי-ליסנינג״, מביאים אווירה קלילה וחמימה שמזמינה את המאזין להשען לאחור ולצלול אל חוויה אופורית כמו רחם מוסיקלי. מהאקורד הראשון האלבום שומר על קצב אחיד והרוח ה״קולית״ שבו נשמרת עד סיומו. אך למרות זאת האלבום רחוק מלהיות מונוטוני ואנמי. כל אחד מהלחנים משמש כקרקע יציבה לאילתוריהם המדוייקים והגאוניים של חברי ההרכב.

בנוסף, חובבי הג׳אז מכירים את חשיבות הנגנים שמשתתפים בכל אלבום מעבר לאמן המוביל. לכן שמם של הנגנים מודגש על כל עטיפה. ב-Kind of Blue, אסף מיילס דייויס שורה של נגנים המהווים את עמודי התווך של הג׳אז, אשר לכל אחד מהם סגנון נגינה משלו ויצירה עשירה שהשפיעה על דורות של נגנים. ביניהם הסקסופוניסטים קננבול אדרלי וג׳ון קולטריין, הפסנתרנים ווינטון קלי וביל אוונס, הבסיסט פול צ׳יימברס והמתופף ג׳ימי קוב, היחיד שעדיין חי מבין משתתפי האלבום. כל אחד מהם ממלא את האווירה הקסומה של האלבום באישיותו המוסיקלית. חלוקת הסולואים בין דייויס אדרלי וקולטריין מציגה שלושה נגנים מובילים, איש איש עם סגנונו והצליל היחודי לו. אוונס צובע את העיבודים ברעיונותיו המופלאים וקווי הבס של צ׳יימברס הפכו לקווי יסוד לבסיסטים מתלמדים.

אך מעבר לכל אלה, יש משהו קסום בהקלטה של Kind of Blue, כמעט מיסטי. לאחר אין ספור האזנות לאלבום, קשה להסביר איך במוזיקה שמבוססת על אילתורים קורה שכל הצלילים כל כך מדוייקים עד שזה מפליא שהם אינם כתובים ומנוגנים מתוך הדף. אפשר רק לנחש שלו ההקלטה הייתה מתקיימת ביום אחר התוצאה הייתה שונה. הייתי אומר שהגדולה של האלבום היא שגאונותו מעולם לא נחשפה. היא מתחבאת בשקט שבין הצלילים ומחברת ביניהם לכדי יצירת מופת נצחית.