Homeאורחים כותביםשבוע קאמבקים בקולומבוס

מבעד לגשם אנגלי: הסנדקית של הרוקנ'רול בשמיעה מאוחרת

גם השבוע, פוסט אורח מיוחד בשבילכם, הפעם כתוב על ידי אחד מידעני מוזיקת הנשמה הגדולים ביותר- חברנו הטוב, אמיר מנשהוף…

מבעד לגשם אנגלי: הסנדקית של הרוקנ'רול בשמיעה מאוחרת
בשנת 1964, בתחנת רכבת בפרברי מנצ'סטר, זכו צעירי אנגליה בהופעה נדירה של מוזיקאית אמריקאית מבוגרת, שבשיא הקריירה שלה, יותר מעשור קודם לכן, הגדירה במידה רבה את הצליל של הרוקנ'רול. תחת גשם שוטף, ישבו בני הדור של הרולינג סטונס, האנימלס והיארדבירדס – אותן להקות שהפליאו לשאול מהיבשת החדשה את הלכלוך של הבלוז ושל הרוק – וחזו בפלא הפרפורמטיבי שנקרא סיסטר רוזטה ת'ארפ (Sister Rosetta Tharpe, 1973-1915).

http://www.youtube.com/watch?v=SR2gR6SZC2M

 

המאה העשרים הצמיחה מוזיקאים ספורים כאלה, שניחנו בכישרון דתי מהפנט, שידעו לעמוד על במה וליצור תקשורת מיסטית חיה, מחייה, מיטיבה ומרוממת כל כך. סיסטר רוזטה הייתה גיטריסטית בחסד עליון (במלוא המובן הדתי המילה), זמרת ויוצרת גוספל, שלקחה את המוזיקה הקדושה, שעליה התחנכה, וחיברה אותה למגברי הגיטרה החשמלית. כבר כילדה צעירה, בחסות אמהּ השאפתנית, סיסטר רוזטה הופיעה ככוכבת של ממש בכנסיות, בשיקגו ובדרכים. כשגדלה מעט, הצליחה ליצור שילובים שונים בין גוספל למוזיקה פופולרית, מבלי לעורר עליה איבה רבה מדי מצד מעריציה הדתיים. במובן מסוים, זה בדיוק מה שעשו, זמן מה אחריה, סם קוק וריי צ'ארלס, כשיצרו למעשה את מה שאנחנו מכירים כמוזיקת נשמה – soul – באמצעות חילון מעורר מחלוקת של מוזיקה כנסייתית.

סיסטר רוזטה ראויה למקום של כבוד בגן העדן של הרוקנ'רול. המקצבים הרוטטים שהיא יצרה והנגינה האגרסיבית-קופצנית שלה על הגיטרה החשמלית הם אבני דרך בהיסטוריה של הסגנון. מוזיקאים כמו אלביס פרסלי וצ'אק ברי גדלו עליה, העריצו אותה והושפעו ממנה. וכאן טמון כנראה הפלא שבקאמבק של סיסטר רוזטה ת'ארפ: הנוער האנגלי של שנות השישים, שלקח לכיוונים חדשים את מורשת הרוקנ'רול האמריקאית מבית מדרשם של פרסלי, ברי ואחרים, הוא שהחזיר לתחייה את הקריירה של המוזיקאית הזאת, שהגדירה במידה רבה את הצליל המקורי, ה"ראשוני", של הרוקנ'רול.

באמצע שנות השישים, המוזיקאית הענקית הזאת כבר עברה לא מעט שנים של כישלון מסחרי ושל פעילות מוזיקלית מועטה מאוד. אחרי שנפרדה דרכה מזו של מרי נייט (Marie Knight), שותפתה המוזיקלית (והרומנטית) בתקופה מסוימת בשנות החמישים, ואחרי רצף של נישואים בעיתיים – חזרה לפתע סיסטר רוזטה אל הבמה. אחרי שהשתתפה בפסטיבל בלוז ביזארי משהו, שהתקיים בשנת 1964 משני צידיה של תחנת רכבת גשומה בצפון אנגליה, היא חזרה להופיע וזכתה בהכרה מחודשת, דווקא באירופה.

 

דבר מעניין קורה בקאמבקים של מוזיקאים משפיעים: יש איזה שינוי מפתיע באופן שבו הם עומדים לפנינו ובאופן שבו הם נצפים. הקהל החדש של המוזיקאים האלה יודע משהו שהקהל המקורי שלהם לא ידע – הוא יודע למעשה את העתיד של המוזיקה הישנה והמשפיעה ההיא. גם המוזיקאים עצמם השתנו, אחרי שהגיל עשה בהם את מה שזמנים עושים באנשים. הם כבר למדו את שיעורי הבגרות והזקנה, ואת השיעורים האלה הם מעבירים לקהלם החדש. בשינוי כזה אפשר להיווכח כשצופים בסרטון הבא, מתוך סרט תיעודי שנעשה על סיסטר רוזטה ת'ארפ. זהו קטע מההופעה האחרונה שלה, שלוש שנים לפני מותה, כשהיא כבר איננה בקו הבריאות ואמהּ, שהייתה דמות בולטת מאוד בחייה הפרטיים והמקצועיים, כבר איננה בחיים.

(את הסרטון הבא כדאי להתחיל מ-8:21)

[youtube=http://youtu.be/T2HlpDEg9F4?t=8m21s]

הרבה תהפוכות עברו על האישה הזאת, בזמנים שבהם הרבה תהפוכות עברו על העולם המוזיקלי שסביבה. אך יש משהו מאוד ישר, ומאוד לא הפכפך, בזווית ראשה. גם בהופעה האחרונה שלה, היא מביטה אל מעל הקהל ואל מתחת השמיים – כמו אל איזו נקודה יציבה ואמצעית, שכל שינוי וטלטלה שבעולם יכולים לדור בה בשלום כלשהו, שלום סודי ושקט.

COMMENTS

WORDPRESS: 0
DISQUS: 0