תומר על אחד האלבומים הגדולים בהסטוריה

תומר: כל כך הרבה אלבומים טובים ילדה שנת 1975, כל כך הרבה אלבומים, שהבחירה קשה מנשוא.
אבל כשמונח מולי האלבום הראשון שקניתי, וכנראה האלבום ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי, הבחירה לפתע נהיית קלה מאוד. זהו סיפורו של אחד האלבומים המסקרנים ביותר שיש, של יהלום משוגע מיוחד במינו, של חברות תקליטים הרצחניות, ושל ילד קטן שלא מבין איך אפשר ליצור כזאת מוזיקה.

"Wish You Were Here" מכיל בתוכו את אחד הסיפורים המרתקים ביותר בעולם המוזיקה לטעמי. סיפור שמתחלק לשני נושאים: הגעגועים העזים וכאב האובדן של מקים הלהקה, אדם שכולו מוזיקה טהורה – סיד בארט, וסלידתם העזה של חברי הלהקה, ושל רוג'ר ווטרס בעיקר, מחברות התקליטים.

תמיד מדהים אותי איך סיד בארט, שלמרות שהיה חלק "רק" מאלבום הבכורה של ההרכב, השפיע עליהם ועל עולם המוזיקה. סיד היה גאון, התפיסה שלו וההבנה המוזיקלית נחשבות עד היום לפלא. ההופעות של ההרכב הלא מוכר היו טירוף ויזואלי, והפלויד הציגו הרבה יותר ממוזיקה, הם הציגו אמנות טהורה. סיד תמיד חיפש אחר הצלילים ההזויים, ובתקופה בה השגשוג המוזיקלי במיטבו (1965-1967) כל טירוף התקבל בברכה וכל צליל וסגנון חדש מצא מקום בין ברי המזל שחיו באותם זמנים קסומים. אבל הקסם הזה הכיל גם המון תמימות, וסמים קשים וקלים כאחד הפכו די מהר למדרון תלול עבור לא מעט אמנים.

 סיד בארט האמין בסצנת האסיד, סם שרבים טוענים שהוא הדרך אל האמת האחת. אבל לאסיד, כמו לכל סם, צריך לתת את הכבוד שלו. סיד לא נתן כבוד. צריכה מופרזת של הסם טיגן, פשוטו כמשמעו, את המוח של סיד. היהלום החל להשתגע – איחורים לחזרות הפכו לנוהל, וגם כאשר היה מגיע לחזרות והופעות, הוא – סיד בארט – לא היה שם. גילמור מספר על אותה תקופה קשה, שבה גם כאשר סיד היה מגיע איכשהו להופעה ועולה לנגן – זה היה בעיקר לנגן קצת, להפסיק, לבהות בנקודה אחת ואז לנגן עוד טיפה ולרדת מהבמה – לא בדיוק מצב אופטימלי. לאחר נסיונות כושלים של חברי הלהקה להחזיר את סיד בארט למסלול, הגיע הקש האחרון. סיד לא נמצא במשך כמה ימים, וכאשר מצאו אותו, הבינו שזה הסוף. סיד היפה, סיד הגיטריסט הגאון, סיד המצחיק האינטליגנט והאהוב, סיד החבר – לאותו סיד נכבו העיניים באותו יום. סיד השתגע ולא חזר לעצמו, עד שמת לחלוטין בשיבה רעה בגיל 60.

רוג'ר ווטרס, כמו בהמון אלבומים של פינק פלויד, היה המוביל העיקרי של האלבום, וכל הרעיון והסיפור התחילו ממנו. באותה תקופה שלטו חברות התקליטים באמנים, הכוח היה שלהם והדרישות ללהיט הבא לא נפסקו לעולם. לחלק משגעונו של סיד היו אחראים אותן חברות תקליטים, כך טוענים חברי הלהקה. לא סיד בארט ולא פינק פלויד עשו מוזיקה כדי למכור מיליונים ולשלוט בגלגל"צים של אותה תקופה, ולאחר "Arnold Layne" והצלחת האלבום הראשון הדרישות עלו ועלו: בוא תוציא לנו להיט ואנחנו נהפוך אותך לגיטר-הירו, תעשה מוזיקה נוחה ונעימה, כסף ותעשייה. אז אומנם באותם ימים ווטרס היה פחות ממורמר מהיום, ולא ניצל כל במה כדי למשוך תשומת לב, אבל גם אז כאשר הוא האמין במשהו – הוא הלך איתו עד הסוף. הסלידה העזה מחברות התקליטים אז ועכשיו (כזכור "Dark Side" יצא שנתיים לפני כן) הוציאה ממנו את המיטב. ההרכב נכנס לאולפן בלי רעיון של ממש, וימים על גבי ימים עברו ללא עשייה. לבסוף השעמום והדרישה לעוד אלבום מצד אותן חברות מרושעות עשו את העבודה. הגעגועים לסיד וסיפורו הטראגי, יחד עם השנאה העמוקה לחברות התקליטים ואשמתן בטרגדיה, הובילו בסופו של דבר לקונספט מושלם.

בימינו אנו, לכל מקום שתלך תמצא עוד חקיין של פינק פלויד, בדרך כלל חקיין די זול, ולפעמים כישרון עולה אבל הכל הגיע מאותו מקום, מאותם צלילים שהיום נראים לנו קצת מובנים מאליהם, אבל אז, ב-1975 אותם צלילים לא היו כאלה בכלל.
האלבום נפתח בצורה מאוד לא אופיינית לפלוידים: קטע אינסטרומנטלי ארוך, איטי, מלא עצב, מלא רגש, ואז השירה שנכנסת היישר למקומות הכי כמוסים בלב. אני כמובן מדבר על "Shine On You Crazy Diamond" המושלם, שחולק לשני קטעים אשר הראשון מכיל חמישה קטעים, והשני ארבעה קטעים. היצירה חולקה לשניים בעקבות חוסר מקום על התקליט. לדעתי האישית החלוקה גאונית. איני מבין בסולמות ומבנים של שירים וכל התאוריה, אקורדים זה המקסימום, אז כשמישהו מנסה להסביר לי את הבפנים של הצלילים בצורה מתמטית, אני משתדל להרדם לפני שאני משחרר לו אחת. אני רק יודע שמה שבוקע עכשיו מהרמקולים בפול ווליום עדיין נשגב מבינתי, עדיין עושה לי את זה, עדיין מרגש אותי. בעוד רוג'ר ווטרס וריק רייט הגיעו יותר מהכיוון הקלאסי, הרי שגילמור גדל על ברכי הבלוז והרוק אנד רול (ניק מייסון בקושי לקח חלק בעשיית האלבום). השילוב בין הסגנונות בצורה כה חסרת אגו (באופן יחסי כמובן), בדיוק רגע לפני שההרכב מתחיל להסדק היא הסיבה לדעתי לשלמות. "Shine On…" הוא שיר הקינה הנצחי לאדם שהשתנה, חבר שאבד, מוזיקאי בחסד. יצירה עם עוצמה, הפרידה של כל אחד מחברי הלהקה מסיד. הכתיבה של ווטרס, הגיטרה המיללת ומלאת הרגש של גילמור, הפסנתר הבוכה של רייט, הסקסופון של דיק פרי. אוי כמה שזה טוב.

http://www.youtube.com/watch?v=9zACEJdFOpA

אבל למרות שהיצירה הנ"ל תופסת מקום נכבד מהאלבום היא לא לבד. את שיר הנושא של האלבום כולנו כבר יותר ממכירים – בזכות או יותר נכון, בגלל  כל תחנת רדיו אפשרית שטחנה אותו עד בלי די, אבל הלהיט הזה תמיד עשה את העבודה. שיר קליל למדי, שכולנו יכולים להתחבר אליו בצורה כזו או אחרת, למרות שנכתב גם הוא על המקרה הטראגי והכיסופים לסיד בארט.

הקטע השני והשלישי באלבום מוקדשים לחברות התקליטים המתועבות.
המילים נכתבו ללא ציניות, והמוזיקה בהתאם. ב- "Welcome to the Machine" תעשיית המוזיקה היא מכונה משומנת היטב, שתגיד לך מה לחשוב ומה לחלום, מה אתה יכול ומה לא, ולא תהסס לשניה לעשות הכל כדי לגרום לך להזרים עוד כסף. ריקבון במקום הכי טהור. הסינתיסייזרים בשיר, תפקיד הבס והגיטרות האקוסטיות, האפלה והפחד – כולם נועדו להעביר מסר חד משמעי – התעשייה נהייתה פס ייצור, וככה נשמע המפעל.
התוספת שמתלווה לשיר, בצורת קליפ סוריאליסטי ולא שגרתי, רק מוסיפה לעוצמה של השיר הזה. עד היום אגב, משתמשים חברי הלהקה החיים בצבעים עזים, וידאו-ארט וכל מה שיכול להעצים את חווית השמיעה.

רוק אנד רול גבירותי ורבותי!!! ברוך הבא לעולם הזוהר. קח סיגר, התרווח ותהיה סופר סטאר. או זה לפחות מה שרוצים שתחשוב…
קשה לי להחליט מהו השיר האהוב עלי באלבום הזה, כי אני תמיד מסתכל על חמשת השירים כיצירה אחת שלמה ומאוחדת, אבל אם היו ממש מכריחים אותי – כנראה שהייתי אומר ."Have A Cigar" רוי הארפר המנצ'סטרי מככב ונותן את כולו בתפקיד איש העסקים המושחת. קול ווקאלי מרושע וציני, שצועק הבטחות שווא. שיר שהוא כל כך שונה משאר האלבום, גם בגלל שרוי הוא זה ששר (אחרי שגילמור וווטרס לא הצליחו להחליט מי ישיר), וגם בגלל הקצב המהיר שמגיע בשיאה של הקינה. פשוט מדהים! תרשו לעצמכם לשיר, תהיו כוכבים לחמש דקות.

http://www.youtube.com/watch?v=yVdJBNQMCMc

כפי שציינתי, האלבום הוקלט באבי רואד שבלונדון, אחד מאולפני ההקלטה הטובים, מתקדמים ומרווחים ביותר שהיו. חברי הלהקה, שהיו ידועים באהבתם לחקירה מוזיקלית וטכנולוגית חדשות, השתעשעו עם כל מיני רעיונות הקלטה חדשניים, כמו להקליט קטע גיטרה באולפן של תזמורות, מה שמעניק לאלבום את הנפח היחודי, סינתיזיירים מלאכת ידו של ריק רייט, שמעניקים עוד נגיעה של גאונות.היו גם זמרות הליווי ונטה פילד וקרלנה וויליאמס שבאו היישר מארצות הברית מסצנת המוטאון, שהייתה ההפך המושלם מהקור הבריטי, אבל זה עבד, ואני לא רואה את האלבום הזה שלם בלעדייהן. ואז, אולי הרגע החשוב מכולם, אותו רגע שבו נכנס סיד בארט לאולפן. בהתחלה אף אחד לא זיהה אותו, מי זה הבחור המוזר שמביט מהצד? זה כבר כמה שנים שחברי הלהקה לא ראו אותו. הבחור יפה התואר הפך לזר מוחלט. הוא השמין, הקריח, לא היו לא גבות, ולא טיפה של ניצוץ בעיניים.

עטיפת האלבום גם מהווה חלק חשוב. המעצב הגרפי סטורם ת'ורג'רסון היה אחראי על יצירת המופת, ולמרות שחברי הלהקה תמיד התלוננו, שהוא מבזבז את כספם תוך כדי שהוא טס לכל מיני מקומות בעולם, כדי לצלם תמונות, הבזבזנות השתלמה.
ארבעת האלמנטים הם מטפורה לארבעת חברי הלהקה רגע לפני שמתחילים הריבים. עטיפת הדיסק מראה לנו שני אנשים לוחצים יד, כאשר אחד מהם עולה באש. תמונה זו צולמה בהוליווד כאשר בימים בלי פוטושופ היית צריך באמת לדעת לתפוס את הרגע. האש היתה אמיתית, והפעלולן אף נכווה ממנה קצת כאשר הרוח נשבה בכיוון הלא נכון, ושפמו החל לעלות באש.

אדם ששוחה בחול, ואיש בלי פרצוף שמשווק את התקליט – גם לוקחים חלק בעטיפה הזאת, וכל מיני תאוריות של "למה התכוון המשורר" רצות עליה ללא הרף. אבל התמונה האהובה עלי היא, ללא ספק, אותה תמונה שצולמה במקום שנקרא לייק מונו שבקליפורניה. כאמור, הימים הם ימים ללא מחשבים ואפליקציות למיניהם, ולתפוס תמונה כזאת זה כאב ראש לא קטן. אבל הצוות לא אמר נואש! כיסא יוגה הונח בתוך המים, ואותו החזיק אדם שנמצא בתנוחת יוגה ללא אפשרות לנשום מחשש לבועות, וללא אפשרות לזוז כדי למנוע תזוזות מיותרות של המים. לבסוף התמונה הושגה, ואיתה נדמה שכל היצירה.

אני משוחד, אני יודע. אני מאוהב בסיפור של האלבום, בעוצמות שבמוזיקה, וכל פיסת מידע חדשה שאני יכול לגלות עליו. אני עדיין מעריך כל תו באלבום ועדיין מתלהב כמו הפעם הראשונה. אלבום שאני מרגיש נוח לצרוח את המילים ולעשות כאילו אני גיטריסט. אלבום שישאר איתי לנצח.