מורדי: הפעמים הראשונות בהן קניתי אלבום שלם ולא הורדתי פה ושם שיר ספציפי מנפסטאר, נבעו מהמחשבה שיכול להיות שיש ללהקה או לזמר עוד שירים שאני עלול לאהוב. על לשמוע אלבום כיחידה אחת עדיין לא היה מה לדבר, ובכל זאת הייתי בכיוון הנכון. בתקופה ההיא, אי שם בנערותי / ילדותי היה בחבר'ה בחור בשם מנש, או יותר נכון מנשה. מעל כל השטויות שהיינו עושים היה דבר אחד ברור: מנש היה מת לזיין. לכן זה היה רק טבעי שכשיצא השיר של הדג נחש על מנשה המגניב, הוא יהפוך לסוג של המנון עבורנו. אז קניתי את האלבום הראשון של הדג נחש.
עוד משהו שהיה ברור זה שלא רק מנש רצה לזיין, כולנו רצינו. אבל מה אפשר לעשות כשאתה לא נמצא עדיין בגיל הנכון? אצלנו לפחות התשובה היתה שיושבים לראות סרטים מסדרת אסקימו לימון ומחכים בתסכול לעתיד. בדרך הזו למדתי לאהוב את השירים של שנות ה-50 וה-60, הקצרים, הדביקים והמאוד מאוד נאיביים. אז קניתי אוסף משולש עם בנצי מבחוץ והרבה שירים קלילים מפנים.
עברו מאז כמה שנים טובות, ואני רוצה לחשוב שקצת התבגרתי והשתניתי. אני לא זוכר מתי בדיוק זה קרה, אני רק יודע שהיה רגע שסוף-סוף הבנתי את השיר של הדג נחש בצורה קצת אחרת. כבר לא היה מדובר בשיר מגניב עם השורש ז.י.ן. בתוכו, אלא בביקורת על תרבות השוביניזם וההטרדות המיניות. גם סרטי אסקימו לימון כבר לא עושים לי את זה, אם כי אני עדיין מחבב את הרומנטיקה החרמנית של בנצי, הייאוש של יודלה והנחישות של מומו.
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=DeLBkoW1-Ow]
בשבילי האלבום של שאנן סטריט וחבורתו, והאוסף של אסקימו לימון הם שני צדדים של אותו מטבע. מטע ששייך לתקופה שבה לא ידענו עדיין להבדיל בין טוב לרע, ובין שעשוע לחציית גבולות. הרבה שטויות סבבו אותי בתקופה הזאת. אני אולי לא מתחרט על זה, אבל אין ספק שלא הייתי חוזר לשם לעולם.
COMMENTS