זהו ללא ספק הפוסט הכי אישי, הכי רגשי שאי פעם כתבתי בקולומבוס. יש על הספינה דיון תמידי בקשר למינונים של חוויות אישיות ורגש לעומת המלצה והעברה של סיפורים מוזיקליים שלא קשורים אלינו ברמה האישית.
הפעם אני מרגיש שבשבוע שכזה יש מקום להביא את עצמנו, את הסיבות שכנראה הפכו אותנו לאוהבי מוזיקה אמיתיים ולכאלה שבסופו של דבר יהיו חייבים לעסוק בה, להעביר אותה הלאה ולהפיץ לכל עבר את האהבה הגדולה שלנו אליה.
לצערי, אני לא גדלתי בבית מוזיקלי כמו זה שתומר תיאר בפוסט שלו ביום ראשון. אני לא חושב שאבא שלי אפילו ידע מי אלה סגול כהה, לד זפלין או חיפושיות הקצב. אני בספק אם הוא אפילו ידע להצביע ולקשר בין שיר מסויים לבין אחרית הימים או תמוז. הוא גדל ביבנה ומגיל צעיר היה צריך לדאוג לפרנסה. לעזור בבית. כמו כל אחיו ואחיותיו.
אצל ההורים שלי הרגשתי תמיד שמוזיקה היתה מותרות. שייכת לכאלה שיש להם פנאי. נכון, במשך השנים כשהם כבר ביססו את עצמם המוזיקה תפסה כבר חלק כלשהו בהוויה, אבל בטח לא חלק משמעותי.
הייתי ילד בכור ולא היה לי אח גדול ממני לשאוב צלילים חדשים מחדרו. לא היה מי שיגיד לי מה כדאי לשמוע.
אני שמח שלאחר מכן הפכתי להיות זה שמשמיע לאחיי הקטנים ממני. אין סיפוק גדול מלשמוע את אחיך הקטן מחקה אותך, שומע את מה שאתה שומע כשאתה לא נמצא בבית. מדקלם את המילים. סופג ממך את מה שחצבת בעמל רב מהחיים.
למעטים מאיתנו יש זכרונות מלאים שלא נצרבו בתודעה מסיפורים שסיפרו לנו על עצמנו. רוב הזכרונות שלנו הם שברים קטנים שאנחנו לוקחים איתנו וכדי להרכיב מהם תמונה שלמה, אנחנו צריכים לנבור עמוק עמוק במגירות השכחה והרגש של תודעתנו. ככל שמתבגרים זה גם נהיה קשה יותר.
הפוסט הזה הולך להיות מורכב מהרבה שברים קטנים, אני מקווה שבסופו תהיה גם תמונה.
הזכרון המוזיקלי הראשון ואולי הכי חזק שיש לי הוא הזכרון של אמא שלי שרה לי לפני השינה. הייתי ילד עקשן ואבא שלי מספר שלפעמים היה צריך להסיע אותי במשך דקות ארוכות סביב השכונה בחיפושית הישנה כדי שארדם. ואז בזהירות רבה להרים אותי במעלה המדרגות ולהניח אותי במיטה. בהרבה מן הפעמים גם הייתי מתעורר שוב.
כדי שארדם אמא שלי היתה שרה לי את "על כל אלה" של נעמי שמר. זה שיר ציוני עם פאתוס גדול, אבל בשבילי עד היום הוא מסמל את החום ואת ההגנה של אמא שלי שמחבקת אותי ומלווה אותי בשקט לתוך שינה מתוקה.
בשנה א' בלימודי תקשורת חזותית הקלטתי את אמא שלי שרה את השיר בשביל פסקול לסרטון אנימציה קצר שעשיתי. גם עכשיו כשאני שומע את ההקלטה הזו היא מרגשת אותי עד דמעות. הנה סרטון עם השירה בלבד:
כמה שנים קדימה. אני ילד קטן. אנחנו נוסעים לדודה מרסל שגרה בחולון. היחידה מהאחיות שעזבה את עיר הקודש, הלכה לגור עם בעלה. הם גרים בדירה קטנה שמזכירה את השיכונים הירושלמים. חוץ מהים והלחות. יש לה שני בנים ובעל שבדרך כלל נשאר בחדר. הבנים גדולים ממני בהרבה. משה כל הזמן מנגן מוזיקה בחדר, אבל רק שיר אחד נחקק בזכרוני. היום אני מנגן אותו במסיבות. הכנר בעל ידי הזהב- סמיר שוקרי ורונה שלו.
ההורים שלי נוסעים הרבה לחו"ל. צרפת, בלגיה, הולנד, טיול שורשים למרוקו. אבל בתוך הארץ אבא שלי מוכן לנסוע רק לאילת, פעמיים שלוש בשנה. נוסעים באוטו, נסיעות ארוכות, מתישות. אין אפילו מזגן שיצנן קצת את החום הכבד. ויש מוזיקה שתעביר את הזמן שלא רוצה לחלוף. במשך כמה נסיעות התנגן ברצף האלבום שניים של שלמה ארצי. אהבנו את השירים, שרנו אותם ביחד. היתה אווירה טובה בניגוד לדרך המתמשכת והמעיקה.
בשנה שלאחר מכן שלמה ארצי והשירים שלו פינו את הדרך המדברית למשהו הרבה יותר בסיסי, הרבה יותר עממי. עכשיו אני מסתכל על הדמות המוזרה הזו של מלך הקסטות ומרגיש קצת עצוב על מה שנהיה ממנו, אבל אז מזמן באוטו, הוא היה מעלה חיוך על שפתי כולם וחמש דקות אחר כך מקלף אותו באותה הקלות. עופר לוי שלט ללא עוררין אז בפונטיאק הרחבה בדרך לאילת.
אני הולך לבקר את בני דודים שלי בליפתא. זה אחד המקומות הכי יפים שאני מכיר ואנחנו רצים בדרכי העפר, משחקים כדורסל על עמוד מאולתר עם חישוק גנוב וקוטפים ענבים. וברקע, להקה עם סולן בעל קול ענק שלא מפסיק להתנגן בריפיט.
בכל זאת היה לי מעין אח גדול. בן דוד שלי אבי היה הבייביסיטר שלנו כשהיינו קטנים. גר איתנו והכל. אוסף אותנו מבית הספר, עושה עלינו נסיונות קולינריים בארוחות הצהריים, לוקח אותנו לראות סרטים במרכז העיר בבתי קולנוע שכבר לא קיימים, עושה לנו חיקויים של ברוס לי במרפסת שכללו שבירת אריחים על המצח וקרשים על הברכיים. כמה שנים מאוחר יותר הוא הופך להיות די ג'יי או יותר נכון תקליטן במועדונים הישנים של ירושלים. אני בא לבקר אותו וחופר לו במזוודה העמוסה לעייפה בדיסקים דקים כאלה. סינגלים. אני מעריץ אותו על זה שהוא מבין כל כך הרבה ושהוא ממש גורם לאנשים לרקוד עם הלהיטים הכי חדשים.
http://www.youtube.com/watch?v=RkEXGgdqMz8
באותם שנים אני מרגיש צורך בלתי נשלט למצוא את המוזיקה שהיא באמת שלי. עם ההחשפות ל-MTV אני מתחיל להבין קצת יותר מה אני אוהב. ושיהיה כמה שיותר רחוק ממה שההורים שלי אוהבים. זה מתחיל עם אובססיה רצינית למייקל ג'קסון. אני מקליט כל קליפ שלו שמופיע בטלוויזיה בוידאו הישן(אז חדש) על קלטת עם סליל חרוש עליה הדבקתי תמונות שלו מתוך ראש 1 ומעריב לנוער. כבר אז כנראה התחלתי למקסס.
עם הזמן אני נסחף למוזיקה שחורה יותר, עכשווית יותר. אני לובש מכנסי X-BOY וחולצות של מייקל ג'ורדן, שומע את טופאק, את סנופ, את פאף דאדי ואת ביגי. נאלץ לבחור צד כי כך כולם עושים. בוחר בחוף המזרחי.
שומע אותם בחדר אותו אני חולק עם אחי הקטן בקולי קולות. שר את המילים. את הבתים הארוכים שאת חלקם אני עדיין יודע לדקלם מתוך שינה.
עובד אצל אבא. חוסך כסף לדיסק הבא. כל הליכה ל'תו השמיני' ברחוב שמאי בירושלים מהולה בהתרגשות וביראה גדולה כלפי המוכרים. אלה שיודעים הכל על הכל. אני בדרך כלל יודע מה אני רוצה לקנות. מפחד ממה שהם יחשבו. (שנים אחר כך אני אהיה המוכר בתו שילדים יראים ממוצא פיו) מה אם זה לא נחשב משהו טוב? מבקש את הדיסק, ממשש את הניילון וגומע את כל המילים הקטנות שעל העטיפה. משלם. פותח את הדיסק כבר באוטובוס. קורא את כל המילים. משנן. רץ מהתחנה הביתה. מכניס למערכת וצולל.
הדיסק החדש של הפוג'יז יוצא. אני מחכה לו כבר הרבה זמן. אני מגיע הביתה ובני דודים שלי שם. בלי הורים. בית ריק. אני מוציא את הרמקולים החוצה למרפסת. שם פול ווליום. כולם יורדים למטה לדשא ומשחקים כדורגל. אני מתקלט, השכנים צועקים.
זהו תור הזהב של להקות הבנים, בת דודה שלי לילך מעריצה שרופה של טייק דאת'. אני שונא אותם בכל רמ"ח איבריי. אני מנסה להסביר לה במשך ימים שלמים שזו מוזיקה גרועה, שהם תוצר של חברת התקליטים, ילדים יפים ותו לא. היא עיוורת מאהבה. הקירות שלה מלאים בפרצופיהם הזחוחים. היום כשאני שומע את הלהיטים שלהם מאז יש לי חיוך ענק על הפרצוף.
עובר עוד זמן וחבר לכיתה משכנע אותי לשמוע את האלבום הראשון של סווייד. "ראיתי אותם ב-MTV, לא התרשמתי" אני אומר. "קח את הדיסק הביתה, תקשיב" הוא מחזיר. אני לוקח אותו הביתה. שם במערכת כדי לצאת ידי חובה ותוך דקות ספורות כל עולמי מטלטל. אני מסרב להחזיר לו את הדיסק. בסוף מתרצה וקונה עותק לעצמי.
משם מתחילה דרך ארוכה ומענגת של בלר ואלאניס מוריסט ופאלפ ואואזיס ואואזיס ואואזיס.
זה היה סיכום של שברים קטנטנים, כאלה שעכשיו, אחרי כתיבת הפוסט גורמים לי לראות בזמן אמת תמונה הרבה יותר ברורה. וכנראה שהיו עוד רגעים, צריך פשוט לחפור קצת יותר עמוק. במחשבה שלי היו אמורים להיות פה שלושה ארבעה קטעים. בסוף יצא קצת יותר ארוך.
COMMENTS