תומר והאיש שראה הכל…

תומר:

אני יושב לי וחושב – מהי קלאסיקה? זאת שצלחה את מבחן הזמן? או אולי זאת שהקדימה את זמנה? בהסתכלות מהירה על העשור האחרון אני יכול למנות לפחות חמישה אלבומים שמבחינתי לא נופלים מקלאסיקות כמו "החלונות הגבוהים" (הדג נחש לדוגמא). אז אמרתי לעצמי – למה להסתבך? תחשוב בכיוון של אלבום ישראלי שתשמע כל החיים. אז חשבתי ומהר מאוד הגעתי למסקנה: רוקפור – האיש שראה הכל. וואחד קלאסיקה שאקשיב לה גם כשאשתין לתוך צינור.

האלבום יצא ב-1995. שנה שבה הרוק הישראלי מבסס את מעמדו, הראפ-רוק הישראלי מקבל מקום בזכות שבק ס', אלבום הבכורה של היהודים מתחיל לעבור ידיים ולצבור אהדה, פסטיבל ערד והאסון המיותר. שנה מסקרנת מאוד. שנה שלמעלה למעלה בטופ שלה נמצא המאסטרפיס האלמותי, יצירת המופת הפסיכדלית והחדשנית, האינסטרומנטלית והמורכבת. פאקינג אלבום פולחן.
מאלי לו-לאי (סולן, גיטרה) ועד דני רכט (מפיק ומנהל אמנותי). כל אחד שעבד על האלבום הזה עשה את כל שעורי הבית. כמעט ארבע שנים תמימות חצצו בין אלבום הבכורה "רשת פרפרים" לאלבום השני. ימים בהם חברי הלהקה, שהספיקו בינתיים לצרף את מרק לזר לאחר שאמיר צורף עזב, לא ישבו בחיבוק ידיים. טיסות לאנגליה הפכו לשגרה והחיפוש אחר הסאונד של שנות השישים היה העיקר, תצרפו לזה הקלטות של רעשי היומיום והנה נדמה שמשהו מתחיל להתבשל לו.

האלבום הזה נפל לי לידיים בשלב מאוחר בחיים, בואו נגיד לפני 7-8 שנים ככה, והגיע בדיוק בזמן שכבר אמרתי לעצמי – אני עם מוזיקה ישראלית גמרתי! אבל אז היה את הרגע הזה – שמשהו מדגדג לך את האוזניים, המשפט או הצליל שכוחם שווה ערך להתאהבות ממבט ראשון.

באור חיוור, במלכודת השעה,
בא מלאך, תראו מה יש לו ביד,
מה שמפריד בין טוב לרע,
זה אחי

כולכם מכירים את המשפט הזה, קשה שלא. שמתי לב למשפט הזה בפעם הראשונה בכלל בטקס יום הזיכרון שאיזו חיילת מלהקת שקר צבאי כלשהו קצת הרסה אותו עם ביצוע אקוסטי מעליב.
אבל למילים יש כוח ואם תסדר אותן בסדר הנכון תוכל לגעת בכל אחד. וככה דרך משפט אחד שבפוקס הצלחתי לזכור בעל פה זכיתי באהבה פור גוד.
זה מסוג האלבומים שכשהייתי ממליץ עליו הייתי ממליץ לשמוע אותו או באוזניות משהו בסט או במערכת טובה ולהגביר למקסימום ולאט לאט להגביר עוד קצת. הסאונד ענק. עזבו ענק, מושלם. לא משהו שתשמעו כל יום. חברי הלהקה נצמדו לסאונד של שנות השישים, הסאונד הטהור הזה שהתחיל הכל. טירוף של צלילים שמשחק עם המאזין. אנגליה זה פה!

יש עוד כמה פרמטרים שהופכים אלבום לקלאסיקה אצלי: הוא צריך לבוא טוב בכל זמן נתון – כשאני פוקח את העיניים, כשאני באוטובוס, חורף קיץ סתיו אביב.  תמיד. האורך שלו צריך להיות מדויק – מספיק בשביל לקחת אותי למסע וחוויה מוזיקלית, ולא ארוך בשביל להפוך את המסע לדביק.

אלבום טיול – אחד כזה שיהיה אופציה זמינה לכל טיול. אם זה טיול לצפון, סתם נסיעה ספונטנית באמצע הלילה, טיסה או רכיבה על גמל.
ואחד החשובים – אלבום שיהיה אפשר לעשן איתו. אבל אני לא מעשן אז אני לא יודע, ככה סיפרו לי.