שי על פסנתר ועל פסנתרנים באלבומים גדולים

שי יוצא למסע אחר תפקידו של הפסנתר בכמה אלבומים גדולים…

לדעת רבים, הפסנתר נחשב לכלי הנגינה האולטימטיבי. המנעד הרחב שלו והיכולת שלו לשמש בתור כלי מלודי, הרמוני וריתמי בעת אחת הופכים אותו לכלי ורסטילי מאד. בצורה בה מסודרים הקלידים, נפרסים בפני הפסנתרן כל העושר המוסיקלי לו יזדקק ואין סוף אפשרויות הבעה, שכן בעזרת עשר אצבעותיו יוכל להיות גם תזמורת שלמה. הפסנתר נהיה כלי אהוד להופעות סולו בגלל התכונות שלו,  היכולת שלו למלא מספר תפקידים ביחד. הפסנתרן יכול גם להוביל וגם ללוות את עצמו. באפשרות להפיק מספר רב של צלילים יחד (תלוי במספר האצבעות של הפסנתרן) מעניק הפסנתר את היכולת ליצור מגוון רחב של צבעים וגוונים. בזאת, ואולי גם בגלל דמיונו הרב לשולחן כתיבה, הפסנתר הוא גם הכלי המועדף ע"י מלחינים.

אז אכן פסנתרנים רבים מצאו כי יש ביכולתם ליצור עולם מוסיקלי שלם רק בעזרת הקלידים השחורים והלבנים והייתי רוצה לספר על כמה אלבומי סולו פסנתר מעניינים בהם מובא הכלי הנהדר הזה במלוא תפארתו:

הראשון הוא לא ממש אלבום סולו, אלא יותר דואט או אפילו טריו, אבל הוא כולו מורכב מפסנתר וכולו מנוגן רק ע"י ביל אוונס. בשנת 1963 הקליט אוונס  את האלבום "שיחות עם עצמי", בו בעזרת נפלאות האולפן הוא הכפיל ושילש את עצמו על הפסנתר וע"י יכולות קומפוזיציונית יוצאות דופן גרם לתחושה כאילו הוא מנגן עם עצמו. כל אחד מהתפקידים שמנוגנים במקביל מוצא את עצמו בתוך ההקלטה , לרגע מוביל, לרגע מלווה ולרגע מקשט כך מהצד

http://www.youtube.com/watch?v=l9H83u1ZauE

באותה שנה בה אוונס דיבר עם עצמו, הקליט צ'ארלס מינגוס אלבום סולו פסנתר, אך בשונה מאוונס יש לציין, הפסנתר איננו הכלי המרכזי של מינגוס אשר לרוב ניגן על בס. ראשית, אין זה הפריע לו להפגין יכולות נגינה גבוהות. שנית, למי שלא מכיר את יצירתו של מינגוס, היא ברובה פרועה, סוחפת ולעיתים גובלת בברוטליות. והנה כאן ניצב הבסיסט מאחורי הקלידים השבריריים ומביא את המאזין אל הפינות הכי אינטימיות שבנפשו. זו חוויה לראות את האיש הגדול הזה ניצב כך כמעט ערום כולו ללא מחלקת כלי נשיפה מיומנת וללא תזמורת. זה רק הוא, הפסנתר ולחנים מידיים ומאולתרים. הקטע שפותח את האלבום הוא אחד הקטעים האהובים עלי, כי רק משמו ניתן להבין שנמצא בו את האמת שכל אחד מאיתנו מחפש במוסיקה- Myself when I'm real.

אי אפשר באמת לדבר על אלבומי סולו פסנתר בלי להזכיר את קית' ג'ארת. עוד בצעירותו נחשב ג'ארת לילד פלא כאשר כבר בגיל 7 ניגן במיומנות גבוהה סונטות של בטהובן. יכולתו הטכנית מאפשרת לו להתיישב ליד הפסנתר ולנגן את כל העולה על רוחו בהתאם להרגשתו. עוד מאמצע שנות השבעים ועד היום הוא מוציא אלבום סולו כל כמה שנים בהם הוא עולה על הבמה בלי ממש לדעת מה הולך לקרות. בכל פעם הוא יוצא למסע סוחף בו הוא מוליך את המאזין למחוזות חדשים אותם הוא יגלה יחד עם ג'ארת שלא מרפה ולא מאכזב לאורך כל הדרך. הוא איננו מנסה לספר את האמת שלו, יש בנגינה שלו משהו הרבה יותר קוסמי, כמעט רוחני שאי אפשר באמת לתאר במילים, אלא רק בצלילים. המפורסם מבין אלבומיו הוא ללא ספק האלבום מקולן שהוקלט ב-1975. הוא כל-כך חי את זה שאפשר לשמוע תוך כדי ההקלטה איך הוא מזמזם ושר ורוקע ברגלו על הבמה. אין הרבה אלבומים שאני מאמין שהם חובה בכל בית. אבל ה-קונצרט בקולן הוא בהחלט אחד כזה.

http://www.youtube.com/watch?v=0NcSmtBUD84

אין ספק שבראד מלדאו הוא פסנתרן מחונן אשר מעבר להשכלתו המוסיקלית הוא גם בורך בנפש של אמן. מוסיקאי שלא פוחד לשאוב את ההשראה שלו מכל הז'אנרים ומאמץ לעצמו גיבורים מכל תחומי האמנות. ברור שהוא האזין לכל הגדולים שהזכרתי עד כה, אך גם להרבה מעבר והרי הוא מוצא פינה חמה גם ברוק האלטרנטיבי ובפולק. אם ג'אזיסטים מרבים לנגן סטנדרטים ופחות או יותר להישאר בגבולות השכונה שלהם ולהתמקד בעיקר בז'אנר שלהם, מלדאו איננו חושש להתייחס ל-פארנויד אנדרואיד של רדיוהד בתור סטנדרט ראוי.

http://www.youtube.com/watch?v=qWkOxYKNZOs

ועוד קטע אחרון לסיום. הוא איננו מתוך שום אלבום סולו פסנתר ואני מכניס אותו בתפקיד של "…ונסיים בבדיחה". היה היה מלחין, מנצח ופסנתרן רוסי בשם סרגיי רחמנינוב. יש האומרים או שניתן ללמוד זאת דרך היצירות לפסנתר שכתב, כי רחמנינוב היה בעל ידיים גדולות. השמועות הן שיכל לחבוק באצבעותיו שתי אוקטבות ובכך לנגן באופן שיקשה על מי שאינו בעל הנתונים הפיזיים הנכונים לבצע את יצירותיו. אז להלן דרך מעניינת בה מצאו צמד המוסיקאים והקומיקאים, איגודסמן וג'ו, לבצע את יצירותיו של רחמנינוב.