יובל על שלומי שבן ועל פסנתר…
יובל:
שלומי שבן לא מרבה להוציא חומרים חדשים. בין אלבום לאלבום יש המון זמן, זמן שבו הקהל מקבל את יצירותיו, הן מחלחלות עמוק והם בתגובה מתחילים להתאהב כל אחד לפי אהבותיו ביצירות הבולטות ביותר ואז אחרי תקופה ארוכה כולם צמאים לקבל עוד מאדון הפסנתר האלגנטי הזה שנראה כאילו רץ על הקלידים ועושה בהם ככל שעולה על רוחו.
ארצנו התברכה בהמון פסנתרנים מעולים ששמו את הפסנתר במרכז הבמה והפכו אותו לכלי המרכזי והבולט ביותר.
שלמה גרוניך המיוחד שמציג טירוף קלאסי – פרוגרסיבי, מתי כספי גאון המלודיות, יוני רכטר שחוץ מכוורת ומכל יצירות הסולו העלה ביחד עם אבנר קנר בשנות ה-70 מופע ייחודי שהציג על הבמה שני פסנתרים העומדים זה מול זה ונותנים לכלי הזה כבוד ענק.
כמובן שלא נשכח את אביתר בנאי המצמרר, עדי רנרט המעבד והמפיק המוכשר והרשימה עוד ארוכה.
בין כל חובטי הקלידים הגאונים שלנו נראה כאילו שלשבן יש איזור משלו, איזור בו הוא מתהלך לאט עם בלדות קורעות לב, שר את הבלוז, הקלאסי והקברט בצורה מושלמת, יכולת כתיבתו מרקיעה שחקים כאשר הציניות וההומור פורצים החוצה תוך כדי אמירות חריפות והכל כמעט תמיד מלווה אך ורק עם פסנתר, לא קלידים או סינת'י צרוד, פסנתר כנף מפואר, וחליפה שתתאים לו.
בשנת 2009, לאחר שני אלבומים מעולים ונוגעים הפתיע שבן עם אלבום קאברים שכלל "גירסאות אישיות לשירים של אחרים".
כאשר אני שומע קאבר אני די משתעמם, קשה לי לנתק את הגרסא המקורית מהגרסא החדשה ובדרך כלל זה נשמע גרוע על גבול הפתטי, אבל לא כזה הוא הסיפור באלבומו של שבן. הוא הפשיט כל שיר ושיר לצורה הכי מינימליסטית שאפשר ואז כאשר נשאר רק עם המלודיות של מיטב יוצרי הארץ והעולם התחיל להפוך ו"להחריב", לערבב וללעוס עד שיצר דבר חדש לגמרי, דבר שעומד בפני עצמו כשיר של שבן.
יש כאן קצת מלאונרד כהן, קצת מרנדי ניומן, קצת מהבילויים, קצת משלום חנוך והמון משבן והפסנתר שנשמעים כאילו הם אחד, כאילו בלתי ניתנים להפרדה.
פסנתר כמו של שבן יכול להרוג ולהרוס, יכול ללטף ולחבק, יכול לנחם ויכול להעיף באויר, אין כמוהו קלאסי ואלגנטי, ואין עוד אחד כמוהו מהפנט, תו ועוד תו עד שהלב נמס מאושר.
COMMENTS